על ליבת הדמוקרטיה וחוק ההסדרים

לפני שאפצח בשיר מזמור, אני מבקש להבהיר שחוק ההסדרים הוא בעיני אחד הסימפטומים המרכזיים למצבה העגום של הדמוקרטיה הישראלית. חוק מעין זה יכול להתקיים רק במדינה שבה יסודות השלטון רעועים ורקובים.
אלא שבניגוד לכל אותם תמימים ומיתממים  שקוראים לביטול חוק ההסדרים, אני חושב שלעת הזו, במצבה הנוכחי של מדינת ישראל, חוק ההסדרים הוא רע הכרחי שאל לנו לבטלו!

בעת האחרונה קיבלתי פניות רבות מאנשים שונים להצטרף ולחתום על עצומות שונות הקוראות לביטול חוק ההסדרים. חוק ההסדרים, למי שאינו יודע, הוא חוק מוזר למדי שנחקק אי אז בימים החשוכים של שנת 1985. סקירה לא רעה (כולל דוגמאות לחוקים דומים ממדינות אחרות) מופיעה כאן.

לשוללי החוק טיעונים רבים. את עיקר הטיעונים תוכלו למצוא כאן.

מה זה אומר לכל הרוחות?! ובכן – תארו לעצמכם ששלושה אנשים רוצים לחלק עוגה, והם מסכימים שכל החלטה תוכרע בהצבעה ברוב קולות. נניח שפלוני מציע לחלק את העוגה שווה בשווה בין כולם. אלא שאז מגיע מישהו (אתם יודעים – המניאק הזה שאף פעם לא מחליף בשמירה…) ורומז לאלמוני שהוא יכול להציע לפלמוני לחלק ביניהם את העוגה ולזרוק את פלוני לכלבים. פלוני לא נותר חייב ומציע לפלמוני לקחת שני שלישים מהעוגה, להותיר לו שליש ולזרוק את אלמוני לכלבים. וכך הם ממשיכים עד עצם היום הזה…
הליבה של המשחק הנ”ל אלו כל החלוקות של העוגה כולה בין שלושת האנשים, כך שאין תת-קבוצה שיכולה לשפר את מצבה (למשל, ע”י זריקת אחד האחרים לכלבים). הטיעון הנ”ל מראה שהליבה של המשחק הדמוקרטי ריקה.

אך התשובה הזו אינה מספקת. הרי הח”כים כן מעבירים חוקים, וה”שמור לי ואשמור לך” עובד בכנסת. אכן כן – ללא חוק ההסדרים הח”כים ישחקו במשחק החוזר (ויש שיאמרו – במשחק המסוכן…) שמהלכיו מתוארים להלן: כל סיבוב נפתח בשלב א’, כשהממשלה גובה מסים, מנפיקה אג”ח בריבית שערורייתית (שאותה ישלמו למשקיעים הדורות הבאים) ומדפיסה כסף, ובמקביל חברי הכנסת החביבים שלנו מציעים הצעות חוק, איש כאשר ידבנו ליבו. כל ח”כ עורך לעצמו חשבון פשוט של החוקים שיסייעו לו להיבחר בשנית (ולהם הוא מוסיף את חתימתו בשלב הצעת החוק), אלו שהוא אדיש לגביהם (ויוכל להיעזר בהם ע”י התניית תמיכתו בהם בתמיכה של מציעי החוק בחוקים שבהם הוא חפץ), ואלו שיסכנו את מעמדו (למשל – אם אתה אברהם רביץ, בוודאי לא תרצה לתמוך בהצעה של זהבה גלאון להענקת קצבאות חודשיות להומוסקסואלים). בשלב הבא מתנהל משא ומתן (כולל איומים שלא להצביע, לתקוע החלטות בוועדות, לנקום ולנטור לעולם ועד, ושאר עניינים) בין הח”כים, שלא חייבים דבר לאף אחד מלבד עצמם, ובו נקבעת תמונת ההצבעה.
בשלב ב’ הח”כים מצביעים על החוקים.
בשלב ג’ הממשלה נתקעת עם המון חוקים שונים ומשונים, שלשם אכיפתם צריך להעלות את נטל המס או ללוות כספים. אחרי המון בלגן חלק מהחוקים הללו אכן מיושמים (משיקולים גועליציוניים כאלה ואחרים) והממשלה מוסיפה עוד כמה היטלים לא ברורים (היטל רקע כתת סעיף למס השלטים, העלאה של 4% למס על דירות חדשות שיעמוד מעתה על 46% במקום 42%, וכו’), מנפיקה עוד כמה אג”חים בריבית שערורייתית (שאותה ישלמו למשקיעים הדורות הבאים…) ובעיקר מדפיסה כסף.
שלב ד’ – חוזר חלילה…

יש דבר טוב אחד בלבד בבועה הנחמדה הזו – היא לא תאריך ימים אלא תתפוצץ מהר מאוד לכולנו בפנים (וזה כבר רע מאוד). הבועה הזו כבר התפוצצה בעבר, כאשר כבר לא נמצא מי שיהיה מוכן להלוות סנט אחד למדינת ישראל, והדפסת השטרות הובילה לאינפלציה רצחנית. התשובה לכך היתה החוק המושמץ ביותר בישראל דהיום, קרי – “חוק ההסדרים”.
במשך שנים לא היתה התנגדות  רבה במיוחד לחוק עצמו. בין אם משום שנשיכתו לא היתה קשה במיוחד, ובין אם משום שחלק מאיתנו זכר עוד את מכאובי האינפלציה והאבטלה.
אלא שהשנים עברו, הזיכרון התעמעם, ובא לו ביבי שהבין את הפוטנציאל העצום שטמון בחוק לריסון התקציב (לאחר שהתנהגותם הפרועה של חברי הכנסת ומדיניות מחמירה פחות מצד משרד האוצר הובילה את ישראל אל עבר פי פחת) והנה שבים ובאים אותם אלה שרוצים לשחזר את “הצלחות העבר” וקוראים לתת לכנסת לפעול מתוך “דאגתם העצומה לדמוקרטיה הישראלית”.
אז זהו, שלא דאגה ולא נעליים. מבט חטוף בארגונים שמעורבים בקמפיין הזה מבהיר שיש פה ערימה של הונים, שמעוניינים שנשלם עוד ועוד מסים, שילדינו ישקעו בחובות עד צוואר, שהממשלה תדפיס עוד ועוד כסף (ותביא לאינפלציה שהיא צורה נוספת של מס), רק כדי שהם יוכלו להגדיל את השלמונים המועברים אליהם מהקופה הציבורית. ואפילו היו הם כולם צדיקים, הרי שטענותיהם הן קש וגבבה, שכן הדמוקרטיה הישראלית לא תשתנה אם החוק יבוטל. ההפך הגמור יקרה – יוסר אחד המחסומים האחרונים שעומדים בין להקת חיות הטרף הידועה גם בשם “כנסת ישראל”, ובין הכיס של כל אחד ואחד מאיתנו. האנרכיה של הגוף הלא ראוי הזה תעלה במהרה על גדותיה (וגם תעלה בהרבה מאוד דמים…). מי שחרד לדמוקרטיה הישראלית ראוי לו שיפעל לשינוי שיטת השלטון כאן מיסודה. להפרדה אמתית בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת (ואצ”ל השופטת…), ע”י הפרדת ההצבעה לראשות הממשלה מההצבעה לכנסת (והפרדה בין שירות הציבור בממשלה לבין שירות הציבור בפרלמנט…), הפיכת הכנסת ממוסד שבסמכותו לחוקק חוקים כאוות נפשם (וצורכיהם) של חבריו, למוסד שתפקידו העיקרי (ואולי הבלעדי) פיקוח על התנהלותה של הממשלה, והוספת שינויים בהליך בחירת הנציגים לכנסת שיבטיחו השפעה אמתית שלנו כציבור על הרכב בית הנבחרים (בניגוד למצב שבו חובב גולאש שמנמן או זקן בשמלה יכולים להכתיב למאות אלפים מי יהיו נציגיהם בכנסת). כאשר כל זה יקרה, יחזור האוצר לגודלו הטבעי: כאשר הממשלה תהיה זו שמציעה את החוקים ומנהלת את המדינה, והכנסת היא הגוף המאשר והמפקח, לא יהיה צורך בחוק ההסדרים, ו”נערי האוצר” ישובו לתפקידם כרואי החשבון ויועצי ההשקעות של ממשלת ישראל.

ראו הוזהרתם. You have been warned (unless it's too late)

על הנייר הכל מצויין: התסריט מעניין ומקורי, הבמוי מצויין (כצפוי), המשחק משובח (כנ"ל). הסרט? זוועה. OK, רבים מסרטיו של לומט גובלים בדכאוניות, אבל זה מזמן עבר את הגבול. החברה שהיתה אתנו הצליחה לראות קרן אור בחויה מקברית לכל הדעות. אכן, יחסי המשפחה של כולנו נראים יותר מאידיליים לאחר הצפיה בסרט.

——————

A great director, an interesting script, superb acting. Terrible movie. The silver lining is that after watching it your own family no longer seems dysfunctional. Watch at your own peril.

החזרת חטופים. Prisoner exchange

הבעיה העיקרית שאני רואה עם העסקאות של חלופי שבויים (מונח מוטעה ומטעה, אבל נניח לזה כרגע) כפי שהן מתבצעות בשנים האחרונות היא לא שחרור מחבלים 'שמחר יתפוצצו בדיזנגוף', כפי שאמר הבוקר רזי ברקאי. הבעיה היא שעסקאות אלו מזמינות עוד חטיפות. אין לי פתרון לבעיה. אם הייתי במקומן של משפחות החטופים, הייתי עושה הכל, הגיוני או לא, קונסטרוקטיבי או לא, חוקי או לא, כדי לשחרר את הבן שלי, בדיוק כמו שהם עושים. אבל משהו מאד מעוות במערכת שמעמידה את המשפחות, ואת החברה כולה במצב כזה. המספרים המטורפים של אסירים ביטחוניים בהם מחזיקה ישראל נראים לי כחלק מכריע מן העוות הזה. אני מדברת כאן על עסקאות החליפין באופן כללי, ובכוונה לא מתייחסת באופן ספציפי לרגיעה הנוכחית מול חמס, ולתוכן העתירה לבג"ץ של משפחת שליט, למרות שאני כן רואה בעצם קיום העתירה הזאת עוד תוצאה של אותו עוות עליו דיברתי.

——————

The main problem with the prisoner exchange deals, that seem to have become routine during the past several years, is not that at least some of the released terrorists will attack again. The main problem is that these deals invite future abductions. I am by no means judging the families of the abducted soldiers. If I was in their shoes, I would do everything they are doing, and possibly more, to release my son. But something is very wrong with a system that puts these families, and society as a whole, in such a position. The mind-boggling numbers of captured terrorists Israel is holding in prisons is in my view a crucial part of the problem.

רעד וחלחלה. Shaking and quaking

נראה שתיאורית התחממות הגלובלית (להלן תה"ג) מצאה לה אלן סוקל משלה, בדמותו של אחד דר' טום צ'לקו. להבדיל מאלן סוקל, שהוא פיזיקאי, וחבר סגל בשתי אוניברסיטאות מכובדות, טום צ'לקו הוא לכל היותר אדם בעל דמיון פורה, או אולי חוש הומור מפותח (או שניהם יחד). כך או כך, מר צ'לקו כנראה עשה לתה"ג מה שדר' סוקל עשה לפוסטמודרניזם. רק שבשונה מסוקל בזמנו, שפרסם בכתבי עת מדעיים, צ'לקו פרסם את "מחקרו" בשני כלי תקשורת המונית מן המובילים בעולם, CBS ו-MSNBC.

(CBS בינתיים באומץ רב משכו את הכתבה, והקישור לעיל מוביל לגרסה המקורית השמורה בגוגל – מזל שיש גוגל.)

המחקר מוכיח כי היכולת ההרסנית של רעידות האדמה על פני כדור הארץ גדלה באופן מהיר להחריד, ושנטייה זו אמורה להמשך, אלא אם כן בעיית "התחממות גלובלית" תטופל באופן מקיף ודחוף.

הניתוח של יותר מ-386,000 רעידות אדמה בין 1973 ל-2007 שנרשמו ע"י המכון הגאוגרפי של ארה"ב, הוכיח כי האנרגיה הגלובלית השנתית של רעידות אדמה על כדור הארץ התחילה לעלות מהר מאד מאז 1990.

דר' צ'לקו אמר שפעילות סייסמית גלובלית התגברה יותר מהר מכל סממן אחר של התחממות גלובלית על פני כדור הארץ, ושהתגברות זו היא מדאיגה ביותר.

בשני המקרים, עתונאים התרשמו מן התוארים האקדמים של המקורות שלהם (תוארים אמתיים במקרה של סוקל, ובדויים במקרה של צ'לקו), כמו גם (לפחות במקרה של סוקל) משפה מדעית כביכול, עם שפע של מונחים מדעיים לכאורה, הערות שוליים ארוכות ומורכבות וכו'. בשני המקרים, העתונאים "קנו" מחקרים בדויים. במקרה של סוקל, זו היתה מתיחה מכוונת, ומטרתה היתה להציג קבל עם ועדה את כסילותם של העתונאים. במקרה השני הכוונה עדיין לא ברורה, אך אותה כסילות הוצגה גם כאן באופן בולט ביותר. בשני המקרים לעתונאים לא היה שמץ של הבנה בנושאים המדוברים, דבר שלא הפריע להם לגבש דעה נחרצת באותם נושאים. שילוב מסוכן ביותר, שהביא לכך שהמחקרים פורסמו פשוט כי הם לכאורה תמכו באותן דעות של אותם עתונאים, דעות, כאמור, המגובות בבורות בלבד.

עדכון: ליעקב יש מספר פרטים יותר מדויקים על הפרשה.

——————

It looks like the Global Warming Theory has found its own Alan Sokal, in the person of one Dr. Tom Chalko. This one is a bit different though, as there is serious doubt as to Mr. Chalko's scientific credentials. However, there is no doubt as to the ignorance among the MSM reporters in fields, scientific and otherwise, on which they happen to report. Ignorance that does not at all prevent them from having categorical opinions in those fields, nor readiness to publish anything, however bogus, to support these opinions:

An article at CBSNews.com and MSNBC.com utilizes the claims of a scientist with some very questionable ideas and theories. In this case it's "seismic activity is five times more energetic than 20 years ago" and the reason is due to — you guessed it — global warming.

CBS has since bravely pulled the story, here is a version cached by Google. Yes, CBS again.

Thanks to regular commenter KRM for the heads-up.

ממש ככה. An astute observation

היה זה נשיא ארה"ב לשעבר שכאשר נשאל מדוע הוא מינה את מנדהו לתפקיד שר, השיב: "עדיף שישתין מתוך האוהל החוצה, מאשר מבחוץ לתוך האוהל". בישראל השרים יוצאים מן האוהל, פותחים את הרוכסן, עושים את מה שעושים, וחוזרים לתוך האוהל.

ExpatEgghead.

——————

It was a former US President who once, when asked why he appointed someone to the Cabinet replied: "I'd rather have him inside the tent pissing out than outside pissing in."
In Israel , Ministers leave the tent, unzip, let fly then walk back in.

ExpatEgghead.

שכחתי לגמרי…Fabulous

כשרות לקוראינו (משני המינים) שנמשכים למין הגברי*, לקחתי הרבה אויר, והלכתי לראות "סקס והעיר הגדולה". כצופה נלהבת של הסדרה, הלכתי עם ציפיות נמוכות מאד, גם בגלל שידעתי שקשה מאד להפוך סדרה מסוג זה לסרט, וגם בגלל שקראתי בקורות שחיזקו את החשש הזה. עלי להודות שהופתעתי לטובה. היוצרים עשו מאמץ לאזן בין מין, בגדים נעלים, מסעדות ובדיחות לבין נושאים יותר רציניים, כמו יחסים בין בני אדם (מכל המינים), כמסורת הסדרה, והם הצליחו בכך במידה לא מבוטלת, אם כי (כנראה מטבע ההבדלים בין סרט לסדרת טלוויזיה באופן כללי) מוגבלת. מה שחשוב הוא שהסרט לא משעמם, ולא צורם יותר מדי. האם אלו שלא ראו את הסדרה (שלא נדבר על אלו שראו ולא אהבו) יוכלו ליהנות ממנו, זו כבר שאלה אחרת.

*בקולנוע "גת" בשבת היו רק נשים. יכול להיות שגייז לא הולכים ליומיות?

——————

I was quite weary of the movie, especially after this review by Manohla Dargis, who's thumbs I usually trust. Well, maybe Ms. Dargis is not as big a fan of the series as I am (the movie is probably not for the non-fans), or maybe she was in the wrong mood, but I was quite pleasantly surprised. It wasn't as good as the series, and there is no way it ever could, but it was quite enjoyable, with the right balance between the important stuff, namely sex, clothes, shoes and jokes, and the really important stuff, namely human relationships.

Note: unfavorable comments from readers who are not attracted to men are considered pointless, and therefore unwelcome.

בגלל כאלה שונאים אותנו.

זה מה שסבתא שלי היתה אומרת, כשהייתי ילדה, לפני שנים רבות ברוסיה הרחוקה, ואיזה יהודי היה נוהג באופן שלא עומד בסטנדרטים של "אור לגויים". זה כנראה גם מה שאנשי עסקים אומרים לעצמם כשהם צופים בפרשת בועז יונה. כמובן שגם היא, וגם הם טועים, אבל (וגם זה מבית מדרשה של סבתי ז"ל): "לך תשים את ראשך על כתפיו של מישהו אחר".

You know what they can do with that cigar.

אני לא מעשנת, לא עישנתי אף פעם, ולא סובלת ריח של עישון. אבל יותר ויותר מתחשק לי להתחיל לעשן רק כדי לעשות דווקא לכל הנאניס (מהי צורת זכר של "אומנת"?) המתחסדים, שיודעים כל כך טוב מה טוב בשבלינו, גם אם בכלל לא שאלנו לדעתם. הזעקה האחרונה באה מהתאחדות הרופאים האמריקאים, שזועמים על כך שבסרט גבור-על החדש, "הענק הירוק", הרשע הראשי מעשן סגרים בשרשרת. הכתב של NYT מניח ש:

כנראה שהתאחדות הרופאים חוששת שילדים שמזדהים עם הגנרל העריץ – שרוצה לחסל את הענק הירוק, אותו משחק אדוורד נורטון – עלולים להתפתות ולאמץ את ההרגל.

אכן. לא שקלתי בכלל לבזבז את כספי על הסרט הזה, אבל עכשיו אני שוקלת מחדש. מאיפה באים כל הפסיכים האלה?

——————

I have never smoked in my life, and I think that it is a nasty habit. I also didn't even consider spending my money on any of the "Hulk" movies. These idiots make me reconsider both.

עוד חוק נולד בישראל.

הנה לכם דוגמה קלסית איך הפוליטיקאים מנסים לפתור בעיה שנוצרה בגלל עודף רגולציה באמצעות עוד רגולציה – ובכך, מן הסתם, גורמים להחרפת הבעיה:

מליאת הכנסת אישרה הערב פה אחד בקריאה שלישית את הצעת 'חוק הטכנאים' של חברי הכנסת גלעד ארדן ודוד טל, להגבלת זמן המתנה לטכנאי בגין איחור בלתי סביר.

על פי ההצעה, כאשר טכנאי לא הגיע בזמן לתת שירות ואיחר איחור בלתי סביר, תחויב החברה לתת פיצוי כספי של מאות שקלים ללקוח שנאלץ להמתין. ההצעה כוללת שירות למוצרים הנמצאים בתקופת האחריות על פי חוק וכן נותני שירות כמו ספקי הכבלים,לווין, אינטרנט וכדומה.

החוק הזה הופך כניסה אפשרית של מתחרים חדשים לאותם שווקים (כמו, למשל, 'מוצרים הנמצאים בתקופת אחריות על פי החוק, כלומר מכשירי חשמל ביתיים), שהיא קשה ביותר גם כיום, לעוד יותר קשה, ובכך מונעת מן הצרכן לרכוש מוצרים בתנאים יותר טובים מן הקיים, גם מבחינת המחיר, וגם מבחינת תנאי שרות.

שחקן חדש בשוק חייב שיהיה לו יתרון על השחקנים הקיימים, כדי שיוכל למשוך אליו חלק מן הלקוחות שקיימים בשוק. הדרך ההגיונית ביותר לעשות זאת היא להציע את המוצרים במחיר יותר נמוך מן המקובל בשוק. דבר זה הוא לא פשוט בכלל, כי השחקנים הגדולים בשוק (ובמציאות הקיימת כרגע רוב השחקנים הם גדולים, ולא בכדי) יכולים להשיג מחירים זולים במיוחד מהספקים שלהם בגלל היותם גדולים, כלומר הם קונים כמויות גדולות בבת אחת במחיר סיטונאי. שחקנים קטנים לא יכולים לקבל מן הספקים מחירים נמוכים אלו, לכן כדי בכל זאת להציע מחיר אטרקטיבי ללקוחות פוטנציאליים, הם חייבים לקצץ בהוצאות אחרות, כמו למשל במספר הטכנאים שהם יכולים להחזיק בכל זמן נתון כדי לתת שרותי אחריות על פי חוק, שלא נדבר על ההוצאה שכרוכה בעצם מתן שרות כמתחייב באחריות.

בתור לקוחה, ישנם מוצרים רבים שהייתי מוכנה לרכוש גם ללא אחריות, בתנאי שהמחיר שלהם מספיק נמוך. אחריות על פי חוק לא מאפשרת לי לעשות זאת. החוק החדש מחמיר את המצב הזה עוד יותר, בכך שהשחקן החדש הפוטנציאלי לא רק צריך לספק מחירים נמוכים מן השחקנים הקיימים, (כאשר הוא כזכור קונה את אותם המוצרים יותר ביוקר), לא רק שהוא צריך לעמוד בהוצאה נוספת של מתן שרות כמתחייב באחריות, אלא שעכשיו הוא גם צריך להחזיק צי של טכנאים באופן קבוע כדי שאלו יוכלו להגיע בזמן לכל דורש שרות כמתחייב מאותה אחריות. אם לא יעמוד בתנאי זה, יצטרך לשלם מאות שקלים ללקוחות מכסף שעוד אפילו לא התחיל להרויח. לא מפתיע, איפה, שבכל אותם תחומים שמונה הכתבה (מוצרי חשמל, כבלים ולויין, אינטרנט וכו'), ישנו מספר קטן של שחקנים גדולים בשוק הישראלי. ככל שגדלה הרגולציה, קטן מספר המתחרים, והשחקנים הקיימים מתנפחים על חשבון המתחרים הפוטנציאליים שלא מסוגלים להכנס לשוק. מי המפסיד? הלקוח, עליו הפוליטיקאים מתיימרים להגן.

(תודה לאורי מלמד על הקישור).

ברכת הקורבן

משחק סכום אפס הוא משחק רב משתתפים, שבו סכום הרווחים של כל המשתתפים הינו אפס. לדוגמה: במשחק הימורים, כל אגורה שזכו בה המאושרים, היא אגורה שהפסידו האחרים. כך יוצא שאם לוקחים את כל מה שהרוויח כל משתתף (כשהרווח של חלק מהמשתתפים הוא למעשה שלילי) מתקבלת תוצאה אפס.

המשותף לכל בני האדם הוא היותם צרכנים אם הרבה, ואם מעט. כדי לצרוך שומה עלינו להתפרנס. ישנן למעשה שלוש דרכים להתפרנס. שלוש דרכים בלבד ואין בלתן:

• פרודוקטיביות: אספקת מוצר או שירות למי שחפץ בו תמורת מוצר או שירות שברצוננו לצרוך, על בסיס של רצון טוב משני הצדדים.
• שוד: נטילה בכוח של מוצר או שירות שברצוננו לצרוך.
• קבצנות: קבלת מוצר או שירות מהזולת ללא תמורה. צד שווה בין קבצנות ופרודוקטיביות, בכך שהיא נגבית על בסיס רצון טוב. וצד שווה לקבצנות ולשוד ששניהם נעשים ללא פרודוקטיביות.

ישנה קבצנות אשר קרובה יותר לפרודוקטיביות, כאשר גם הנותן עושה זאת על סמך רצונו הטוב לעזור לזולתו, וגם הזולת מקבל, לאחר שבלית ברירה הפך לנזקק. אבל ישנה קבצנות הקרובה יותר לשוד, לאמור: אם לא תממן אותי אז אצא לתרבות רעה ואלסטם את הבריות. מתקבלים אפוא שני קצוות בינהן אפשר להתפרנס: הקצה האחד פרודוקטיביות, והשני שוד. גם פרודוקטיביות וגם שוד אינם משחק סכום אפס. אלא שבמשחק פרודוקטיבי הסה"כ המתקבל הוא חיובי, לאחר שכל צד קיבל את מה שרצה, לדוגמה: היטבתי את ליבי במסעדה ושילמתי עבור השירות, עתה הפכתי לאדם שבע ויכול להתרכז בעבודתי כשאני על בטן מלאה. גם בעל המסעדה הרוויח מכך שסעדתי אצלו, והמלצרים, ומשכיר המקום, והטבח, וכן הלאה. ראייה לכך שהמשחק הכלכלי איננו משחק סכום אפס היא העובדה הפשוטה שכל משק חופשי בתנאי שלום וללא אסונות טבע חריגים נתון בצמיחה מתמדת.

גם בשוד לעומת זאת הסה"כ שמתקבל שונה מאפס, אלא שהפעם הוא סה"כ שלילי. לדוגמה: הייתה לי מכונית ששווייה המערך היה 80 אלף ₪. המכונית נגנבה ונמכרה למשחטת רכב. הגנב הרוויח 10 אלף ₪, המשחטה הרוויחה 5 אלף ₪ ממכירת חלפים. כלומר, בעל הרכב הפסיד ,80 וחבורת הגנבים הרוויחה סה"כ 15 אלף ₪. קיבלנו מנה של 65- אלף ₪ (לשאלה אם היה ביטוח או לא היה אין כל חשיבות, כי אם היה אז המחיר של 80 אלף ₪ היה מוטמע בעלות הפרמיה שהיו נדרשים כלל בעלי הפוליסות לשלם).

כללו של דבר: אוכלוסיית העולם מתפרנסת באופן אשר נע בין שני הקצוות: פרודוקטיביות ושוד. חלק מאיתנו קרובים יותר לקצה הפרודוקטיבי, וחלק אחר מאיתנו קרוב יותר לקצה השוד.

קיים אפוא עימות בין אוכלוסיית הפרודוקטיביים לאוכלוסיית הבוזזים, אך עימות זה איננו עימות סימטרי כלל וכלל.

הפרודוקטיביים אינם זקוקים לבוזזים. אוכלוסיית הפרודוקטיביים מסתדרת היטב ללא ביזה. לבוזזים לעומת זאת אין להם קיום ללא הפרודוקטיביים. הם זקוקים לפרודוקטיביים כמו אויר לנשימה, הנחת היסוד שלהם היא שיש מי שעמל לייצר, אחרת את מי יוכלו לבזוז?

נקודה נוספת של חוסר סימטריה היא הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להרוס עמל של שנים.

בכל מסגרת מדינית קיימים אלמנטים פרודוקטיביים, דהיינו ספקי מוצרים ושירותים לאלה המעוניינים לקנות, ואלמנטים בוזזים. הביזה נעשית באמצעות פשיעה ואלימות, אבל גם באמצעים חוקיים עם הכשר בג"ץ. מיסים, הגבלות, הלאמה, שביתות בריוניות, רגולציה וויסות שערי החליפין, כל אלה נוטלים חלק בביזה. כאשר ידם של הראשונים על העליונה השוק מגיב בצמיחה, כלומר בעלייה ברמת החיים. כאשר ידם של האחרונים על העליונה מגיב השוק בהאטה והגדלת העוני.

הקטע הבא אינו מומלץ למי שהתקינות הפוליטית יקרה לליבו.

ממש כשם שבתוך המסגרת המדינית עצמה קיימים אלמנטים פרודוקטיביים ואלמנטים בוזזים בזבזניים, כך קיימות מסגרות מדיניות הנוטות יותר לפרודוקטיביות וכאלה הנוטות לביזה. כבר בתנ"ך מופיע הסיפור על שבטי המדיינים שגרו במדבר, ועם בוא האביב כשהתבואה הייתה מבשילה, עוד בטרם הספיקו השבטים העבריים לאסוף את התבואה מן השדה, היו המדיינים פושטים על השדות, חומסים את התבואה למחייתם ומותירים אחריהם אדמה חרוכה. באופן דומה חדרו שבטי ההונים למרכז אירופה, שדדו את הגותים הויזגותים והרומאים. העימות אפוא בין החברות המבוססות על ביזה, לבין החברות המבוססת על פרודוקטיביות הינו בלתי נמנע.

עימות כזה, רבותי, הוא בדיוק נמרץ העימות שבין מדינת ישראל לבין הפלסטינים. יהודים בעלי זהות לאומית עתיקת יומין שהגיעו לארץ שוממה וזנוחה, בנו, ייצרו, ויצרו (מבלי להתעלם מלא מעט חריקות בתהליך הבנייה). באותו פרק זמן החל גם הקיום הטפילי של היריב. הזהות הלאומית הפלסטינאית לא התקיימה לפני שהמפעל הציוני הפך לעובדה. עד אז היו אלה הערבים תושבי PALASTINA, שם שהוענק לרצועת החוף ע"י היוונים, על שם הפלשתים, שחיו שם. היות ובני העם היושב ב-PALASTINA אינם מסוגלים להגות את האות הראשונה שאחרים העניקו לארצם (ארצם ע"פ טענתם), הסבו הם את השם ל-FALASTIN, אבל נניח לסמנטיקה. מדובר בעם שללא האמצעים הטכנולוגיים שהביא עמו הכיבוש, לא היה יכול להפעיל נגדנו את נשקו העיקרי, הרחם של האישה הפלסטינית.

על העימות שלנו עם הפלסטינאים אפשר לומר בוודאות דבר אחד: הפלסטינאים זקוקים לישראל, הישראלים אינם זקוקים לפלסטינאים.

המגמה הזאת של שודד העושה שימוש באנרגיות שרידות אשר נוצרו ע"י קרבנו נמשכת בימים אלה בסרקזם בלתי נסבל. כשבסדנאות ייצור פצצות המרגמה המכוונות נגדנו, פועלים מכשירים על חשמל המופק בישראל, המימון לטרור מגיע בתיווך ישראלי, המזון הנצרך על ידי רוצחי ילדנו מועבר מישראל. מסופי הגבול, שהם צורך עזתי מובהק ולא צורך ישראלי, מהווים מטרה נייחת לפיגועים. כך נותן הקורבן לגיטימציה מוסרית לשודד. כך מעניק הנגזל את ברכתו לגזלן.

בימים אלה כשפוליטיקאים שוקלים איך לגזור קופונים, תוך סיכון טובי בנינו בסמטאות ג'בליה ובית חנון, אפשר לצאת רק בקריאה אחת: בשם השפיות הפסיקו להזין את הטרור!