באתי כרמטכ"ל צבא ההגנה לישראל, ערב יום השואה וערב שנות ה-60 לעצמאות ישראל לומר: לעולם לא עוד. לעולם לא יביטו יהודים במבט מבועת מעבר לגדרות התיל חסרי אונים. באנו לזכור ולא לשכוח ולומר להם ולזכרם – לעולם לא עוד
דברי רמטכ"לינו באושוויץ, היום (ערוץ 7).
כמובן, היום היהודים רחוקים מספיק מן הגדרות, ולכן אין להם שום כלי יעיל להתנגדות. שאלו את תושבי שדרות.
אבל לא באתי לערוך השוואות, ולא לזלזל בחשיבותו של צבא ישראלי חזק. ההיפך הוא הנכון. גם לא אכנס לדיון המיותר בשאלה, מה יכלו לעשות צה"ל ומדינת ישראל, אילו היו קיימים כבר לפני 65 שנה (או לחילופין – מה הם יכולים לעשות היום אם גרמניה תחזור על הניסיון לפתור את בעיית היהודים).
מכל מקום, אילו היינו מטילים על עצמנו לפני 60 שנה, את כל המגבלות המדיניות והצבאיות של היום – לא היתה מדינת ישראל מצליחה לקום כלל.
מדיניות הסיוע ההומניטרי כבר פרצה את כל גבולות הטעם הטוב, וניהול מו"מ עם אויב המצהיר בגלוי שמדובר בדרך להרויח זמן אינו מרגש עוד אף אחד. צה"ל לא מנסה אפילו להגיע להישגים בני קיימא מול הפלסטינאים, וכולנו התרגלנו להגמשת הקריטריונים למונח "כושר הרתעה".
כל אלה הופכים את הצהרות הבטחון המתלהמות של נציגי צה"ל והממשלה לבדיחה עצובה.
- – - – - – -
I came here as the Chief of Staff for Israel's Defense Forces, on the eve of the Holocaust Remembrance Day, and close to the 60th anniversary of Israel's independence, to say: never again. Never again will Jews look, terrified, through barbed wire fences, helpless. We came to remember and not forget, and tell them and their memory: never again.
Says our Chief of Staff in Auschwitz, today.
Of course, today Jews are far enough removed from fences, and so they don't have any effective means for resistance. Just ask the Sderot residents.
But I am not about to make comparisons, and not to discount the importance of a strong Israeli military. Quite the opposite. Neither am I going to get into the needless discussion on what could IDF and the state of Israel do, if they existed 65 years ago (or, conversely, what can they do today if Germany repeats its attempt at solving the Jewish Problem).
In any case, if 60 years ago we imposed upon ourselves all the political and military restrictions of today, the state of Israel would not have come into being at all. The policy of humanitarian assistance already is beyond sensible, and negotiations with an enemy that openly declares them a means of stalling to gain advantage, no longer outrages anyone. IDF does not even attempt concrete achievements vis a vis the Palestinians, and we all became accustomed to the tempering of the criteria for the concept of "deterrence".
All this turns the fiery proclamations about security from the IDF and the government representatives into a sad joke.
[Posted by Avner, translated by Alisa].
