Forty one years.

by

When one studies the Six Days War, it is hard not to see it as a miracle-within-a miracle: First and foremost – Arab leaders that were pressured into it by the unfolding events. Three weeks prior Nasser was not dreaming of entering a conflict with Israel. Second,the COS breakdown, that may have done wonders to the situation on the battlefield. And finally, the many heroic battles, code name for bad battles without command or control, in which "we won in spite of everything". And mainly the end of the war, that brought a new notion to the mind of the Arab world: the state of Israel is not a passing episode, a "devil's deed" that will perish immediately. It is here to stay, to expand, and its mere existence is an arrow in the eyes of Muslims day in and day out. It is not just a political statement, but also a profoundly theological one, backed by the rules of logic also recognized by Islam.

In that war we conquered Jerusalem, or "East Jerusalem", as we call it, and we got an opportunity to break free, from a state of emergency of 19 years.
The Temple Mount could serve as a reminder of a different reality: a more natural one, more appropriate one. Of a system of government in which the king is not an absolute sovereign, in which it is obvious that every citizen has the right to carry a weapon, in which – as in an American frontier throughout 200 years of the forming of the nation – anyone can go out and build a home for himself in a thinly populated area, to set up his own infrastructure and education, and to be connected to the people of Israel though "Three times in a year shall all thy males appear before the Lord thy God, in the place which he shall choose" (Deuteronomy, 16:16). We could have risen, make the security and economic issues private, non-political ones, and make ourselves priests and holy people, meditating on issues of substance, and being "a light to all the nations". "And all people of the earth shall see that thou art called by the name of the LORD; and they shall be afraid of thee." (Deuteronomy 28:10)

Instead, we made IDF our god, god that disappointed us in the next trial. The settlement and the security we delegated even farther to the government, we completely ignored the significance of our Jewishness (or, at most, cashed it into pork prohibition), and these days we preserve the achievements of the war through ceremonies and talk shows – the material gains have long been transferred into savings account.
We replaced the ideal of the Jewish state with the "peace" ideal. This ideal is easier to grasp, less demanding, centralized by definition, and by being untenable is also much more convenient for the present elites. We made an effort to establish our colonial status in the conquered territories (all of them, beginning in 1948), while we continue justifying our existence through the same mantras that were suited for the early days of our independence, and so turned any potential for a national enterprise into a governmental project, requiring a tender, and equality, and "minority rights". Any worthy idea is eventually limited to a paragraph in the government budget, and those dealing with it are busy fighting over crumbs under the table.

Written by Avner, translated by Alisa.

6 תגובות to “Forty one years.”

  1. יעקב Says:

    אליסה,
    קראתי את המאמר הזה גם בעברית, ולא הצלחתי להבין את הרעיון המרכזי שלו. כנראה יש לי בעיה בהבנת הנקרא. הגרסה האנגלית לא עזרה.
    בכל אופן מעניין עד כמה המעיטו להזכיר את מלחמת ששת הימים. עוד שמענו קצת על "יום ירושליים" אבל את המלחמת ששת הימים לא מזכירים לא בעתונות העברית ולא בלועזית (בתאריך הלועזי 5 ביוני). היא כנראה כבר לא PC .

  2. Alisa Says:

    זה מעניין מה שאתה אומר לגבי אזכור המלחמה, עכשיו כשאני חושבת על זה, גם אני שמה לב. לגבי המאמר, לי הוא די מובן (אני חושבת), אבל לא הייתי רוצה לדבר בשם כותבו. תשאיר לו תגובה בגרסה העברית, כך זה יגיע ישירות למייל שלו.

  3. אבנר Says:

    יעקב,
    בגרסא העברית הקדמתי משפט למאמר: זו פשוט השתפכות, הוצאת קיטור רגשנית. יש בו כמה קריאות כוון, אבל בעיקר סוג של קינה – על איפה אנחנו ואיפה יכלנו להיות.
    בכל אפן, אנא אל תקרא את המאמר הזה כבכיינות והטחת האשמות בסגנון "הבטחתם יונה" (או לחלופין "הבטחתם תותח"). לא לזה כוונתי.

  4. אבנר Says:

    יעקב, עוד הבהרה:
    פעמים רבות נראה, שמגמות השוק החפשי מעודדות יצירת שלמת בטון ומלט, כרכי ענק והרס הטבע. יש משהו בטענות הללו, אבל הרכוזיות והפקוח מעולם לא הביאו תוצאות טובות יותר, מסבות רבות.
    אני אישית נהנה מצד אחד ממנעמי קיומה של העיר הגדולה, ומצד שני מעדיף לגור בבית פרטי בחור הקטן והכפרי שלי, עם האויר הנקי והנוף היפהפה. אם כלם היו כמוני – לא היתה עיר וגם לא היה נוף. אם כלם היו עירוניים אנשי הייטק – לא היה לנו אכל. אבל בעיות אלה של "אם כלם היו" הפסיקו להטריד אותי מגיל מסוים. הבנתי, שדוקא כשיש חפש, וכשאדם רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, לא "כלם היו רוצים", ושאפשר שדוקא היתרי בניה עקרוניים באזורי הפקר ואי עדוד פעיל לבניה רוויה – הם שישמרו על הטבע טוב יותר.

    במאמר אני מקשר את החפש עם הרומנטיקה (ומצביע על שני הצדדים של הרועה – החליל והנשק), ואת שני אלה דוקא עם בית המקדש, ולא בכדי:
    בית המקדש ברגלים היה עשוי להיראות כבית מטבחים גדול, אבל לנו – אנשי הפלסטיק והפלדה – ההרגשה הזו עשויה דוקא (שוב "דוקא"!) לקרב אותנו לטבע, להבנה שבשר הוא קדם כל בהמה שנשחטה, להבנה שאכל הוא לא רק תוצר של תעשייה אלא בראש ובראשונה מתת הא-ל, וגם לרצון לשמר קצת את האופי ה"מזרחי" של העיר, את האפשרות להסתובב עם כבש, לעלות אתו מנחל קדרון להר הבית, בלי לפגוש בדרך משאיות ובלי לסבול את ריח הדיר התעשייתי (מנסיון – אפילו רפת פרות "אורגנית" מסריחה הרבה פחות מלול תרנגולות "מתועש"). אולי בשביל זה היה שווה להשאיר שם את כפר סילואן כל 40 השנים הללו…

    אני מקבל את טענתך, שהמאמר אינו סובב רעיון מרכזי מספיק ברור. הייתי מודע לכך כבר כשהעליתי אותו, ואני מבקש את סליחתך על כך.

  5. יעקב Says:

    אבנר,
    אל תשים לב אלי, כתוב מה שבא לך…
    הערה קטנה ושולית למשפט אחד: "שמגמות השוק החפשי מעודדות יצירת שלמת בטון ומלט"
    מה שמעודד יצירת "שלמת בטון ומלט" זו ההעדפה של אנשים לגור בבתים נוחים. השוק החופשי נותן לאנשים מה שהם רוצים, אבל תמיד יש כאלה שיודעים יותר טוב מה אנשים צריכים לרצות… consumerism is bad.

  6. אבנר Says:

    יעקב,
    תודה על ההערה. זה נכון. התכוונתי כמובן שמגמות השוק החפשי מרשות לאנשים לעשות מה שנח להם במקום מה שנח לגרינפיס, או – אם תרצה – במקום מה שאולי טוב יותר לעולם (?).
    אני עדיין מעדיף שוק חפשי למרות שאני שונא בטון. ולמדתי כבר שגם אדריכלים אקולוגיים רציניים מאד בארץ (באלה שבונים מצמיגים ומלבני אדמה – יפהפה לדעתי) מעדיפים שהרצפה תעשה מבטון, ומסבות טובות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: