ארכיון מחברים

אל הבריקדות

מאי 27, 2009

בתוך עמי אינני חי. אני חי בתוך בועה תל אביבית מהודקת מחשבתית ובבועה אינטרנטית מצומצמת עוד יותר. לו היו נערכות הבחירות אך בקרב חברי מכריי והאנשים שאני קורא, אזי חד"ש התנועה הירוקה ומר"צ היו מקימות להן קואליציה רחבה כשעלה ירוק והעבודה נשארות באופוזיציה.  לעיתים רחוקות אני מסכים עם יהונתן קלינגר ,אמיתי סנדי ויוסי גורביץ ,כולם אנשי שמאל מובהקים שמרבית דעותיהם רחוקות משלי (ושלכם, אני משער) כרחוק פידל קסטרו מאיין ראנד. ואף על פי כן,ישנו זמן שבו צריך ללכד שורות.

הצעת החוק שנועד לאסור על ציון "יום הנכבה" היא אסון.

החוק לא יעבור,זה ברור,מדובר בשטיק פופוליסטי,בדיקת גבולות,קריצה להמון.

ולמרות זאת,חייבים למחות.

כפי שכבר אמרה רוזה לוקסמבורג בזמנו: "החירות השמורה לנאמני השלטון והמפלגה איננה חירות. החירות היא תמיד חירותו של זה אשר דעותיו שונות, אחרת החירות מאבדת מערכה כאשר היא הופכת לטובת הנאה."

אם נתחיל להגביל את חופש הדיבור של הערבים,לעצור סטודנטים שמחלקים כרזות ,להתנות זכויות אזרח בסיסיות בהצהרות נאמנות לשלטון,לשתוק כשחייל מצולם יורה ברגלו של עצור ללא סיבה ואז משוחרר ללא עונש.

כמה זמן אתם חושבים שייקח עד שזה יגיע אליכם?

תתנו לממשלה שלכם אצבע,ומהר מאוד תסיימו טרומפלדורים בגולאג.

מה לעשות?  לעשות רעש. רעש אמיתי.

ללכת להפגנות,להתעמת עם שוטרים,לחטוף קצת מכות,לא לתת לתקשורת לפמפם את נרטיב ה"שמאלנים-מנייאקים-אוהבי-ערבים-מתנגדים-לחוק-החדש".

זה לא עניין של שמאל או ימין, זוהי החירות שלנו. ומישהו רוצה לשלוח אנשים עם רובים שיגידו לנו שאסור לנו לחשוב אחרת.