ארכיון כותב

נא לעדכן Please adjust your links

אוגוסט 4, 2009

.From now until whenever, if I blog at all, it will be here

——————

.מעכשיו, אם אני בכלל כותבת, אז זה יהיה כאן

מספיק עם הרגולציה כבר.

אוקטובר 10, 2008

לא, אני לא מתכוונת עם הרגולציה עצמה…כן, אני בעצם כן מתכוונת גם לזה, אבל לא במקרה הזה. כרגע אני מבקשת שיעזבו בכלל את נושא הרגולציה במנוחה, כי הוא לא הסיבה העיקרית למשבר שלפנינו.

רגולציה של השוק היא דבר רע משתי סיבות שקשורות אחת בשניה. הסיבה הכללית יותר היא שרגולציה אפקטיבית של שוק פשוט אינה אפשרית. כלומר, כמובן שרגולציה מוחלטת היא כן אפשרית, אבל פרושה של רגולציה כזו היא חיסול השוק. וגם זה רק בתיאוריה: אפילו בבריה"מ היה קיים שוק חופשי. הוא אמנם היה שחור, אבל קיים. אני אתפלא מאד אם משהו כזה לא קיים גם בצפון קוריאה. אבל במדינה מודרנית לא טוטליטרית פיקוח אפקטיבי על שווקים פשוט לא יכול להתקיים, בגלל גודלו ומורכבותו, ובעיקר בגלל טבע האדם, שהוא המרכיב הבסיסי של כל שוק. ההתגלמות הכי ברורה של הבעיה הזאת היא 'חוק התוצאות הבלתי צפויות'.

הסיבה השניה היא התוצאה השכיחה ביותר של הסיבה הראשונה, והיא שרגולציה של עסקים מונעת תחרות ויוצרת מונופולים, כמודגם כאן.

אבל זה שרגולציה היא דבר רע, עדיין לא אומר שאפשר להאשים אותה בכל בעיה שנוצרת בשוק. במקרה שלפנינו, אמנם יש לרגולציה חלק בבעיה, אבל הוא רק משני (בנוסף לפאני ופרדי הידועים לשמצה, יש גם עוד כמה חוקים לא ממש חכמים שהפוליטיקאים המציאו). הגורם העיקרי למשבר הוא הזרמת כסף זול לשוק (בעברית פשוטה, הדפסה בלתי מבוקרת של כסף) ע"י הממשלה. כאן יש מאמר שמסביר יפה מדוע. אם לסכם בקיצור, הממשל יכל להדפיס כסף בלי להסתכן באינפלציה, כי סין ייצרה מוצרי צריכה מספיק זולים. מצד שני, הסינים, בעקבות מכירת כל אותם מוצרים, צברו המון דולרים, אותם הם השקיעו בנדל"ן ובמניות אמריקאים, ובכך תרמו לעליה המטורפת במחירים שלהם.

מי שעדיין לא מבין, ומאשים בכל את תאבי הבצע בוול סטריט (עליהם צריך להחריף את הפיקוח ומהר!) שהשקיעו בנכסים בעלי ערך מנופח, שישאל את עצמו את השאלה הפשוטה: מאיפה היה להם הכסף להשקיע באותם נכסים מנופחי מחיר?

ליידי. Lady

אוקטובר 6, 2008

May 25 1995 – Oct. 5 2008

סמוך.

אוקטובר 6, 2008

אני לא יודעת איך אתם, אבל אני לא מאמינה לאף מילה מפי אלו שמרגיעים אותנו לגבי מצב המערכת הפיננסית בארץ. אני פשוט לא חושבת שיש מישהו שיודע באמת איפה, כמה ולמה הבנקים שלנו מושקעים, חוץ מהבנקים עצמם (אם בכלל). האופטימיות היחידה שיש לי היא העובדה שלא עקבתי אחרי שערי הריבית בארץ בשנים האחרונות. אם, בשונה מארה"ב, המדיניות המוניטרית כאן היתה שקולה ואחראית, אזי גם אם יהיה משבר, היקפו יהיה קטן יחסית (כי לא היה מספיק כסף זול כדי לנפח אותו לממדים מסוכנים, כמו שקרה בעולם הגדול). אם הפוליטיקאים יתגברו על יצרם הטבעי וישבו בשקט, נעבור את זה בשלום יחיסי.

איפה היתה ציפי בקיץ 2006?

ספטמבר 23, 2008

אני לא יודעת, כי לא הייתי כאן, אבל אימשין אומרת שהיא לא נראתה ולא נשמעה, לא כאן ולא בחו"ל – להבדיל מביבי, למשל (נו, מה חדש). רק שציפי היא זו שהיתה שרת חוץ באותה תקופה, לא ביבי. המסקנות האפשריות, לפי אימשין, הן שתיים: או שציפי כולה רושם, ולא הרבה תוכן, או שהיא ידעה שהמלחמה ההיא תהרוס כל פוליטיקאי שאיך שהוא קשור אליה, ולכן ישבה בשקט – במילים אחרות, העדיפה את טובתה הפוליטית על טובת המדינה (שלא נדבר על מילוי תפקידה).

מה שהפריע לי הכי הרבה לגבי לבני עד עכשיו זו העובדה שאני לא יודעת כמעט דבר עליה ועל דעותיה בנושאים שונים, זולת פעילותה למען הסדר מדיני עם הפלסטינאים, שלא הריחה לי ממש טוב לכשעצמה. אימשין נתנה לי עוד סיבה טובה לא לבטוח בציפי לבני.

——————

Imshin has an interesting remark on Tzipi Livni here.

.Collectivism does get results

אוגוסט 12, 2008

And don't let any wide-eyed individualist tell you otherwise. The Olympics' opening ceremony was indeed impressive, to say the least. I am sure that Boris Johnson is not going to sleep well for the next 4 years, and is cursing the day he was elected for mayor of London, as there is no chance that a free country can execute such a project at such low cost. (In terms relative to the cost likely to have been incurred in a democratic system. Slavery is low-cost, but it isn't free).

Even though I did mention slavery, it should imply no presumption as to the motives of all the talented and hard working Chinese individuals that took part in that enormous project. For all I know, these people were extremely excited about it, and there was a fierce competition to get in, not only for profit (however small in western terms), but also for professional satisfaction, and for prestige. If anyone thinks that there is no such thing as voluntary slavery, they are naive, and obviously have not lived under a totalitarian regime.

Collectivism indeed does get results. But the results are of a variety different from the one that individualism gets. That's why I understand very well those who support the idea of a welfare state. I can show them all the evidence against it that is out there, including unemployment rates and low GDP, but these facts have little bearing with socialists, compared with values such as economic equality. To comparatively measure the rate of success of different kinds of regimes, one first has to define 'success'. There is often little agreement on this definition in debates between socialists and capitalists, or collectivists and individualists, and so these debates are seldom productive.

Beyond that, there is another factor that further complicates the issue, and it's the simple fact that the black and white distinction between collectivists and individualists is something that does not exist in reality, at least as far as basic emotional aspects of these values are concerned. The staunchest individualists among us could not have stayed unmoved by the Olympics opening ceremony, at least to some degree. And, as I type this, and simultaneously with the war between Georgia and Russia, there is another war on a microscopic scale of the tiny Russian libertarian community, between those who want their country to get the hell out of Georgia, and those who have suddenly felt their nationalistic instincts come to the fore. An impressive opening ceremony is a success in most people's book, even the more individualistic among us. And so is a forceful invasion of a foreign country is a success that is difficult to argue with, especially if one has found good enough reasons to call it a just war. Similarly, equality is a good thing in the eyes of most people, albeit to widely varying degrees.

And so, what makes most of us really different, especially collectivists vs. individualists, is the price we are willing to pay for success. This is the major deciding factor, well before we define for ourselves what is it that we want to achieve, and what would constitute a success in each particular case. Like many, I watched the opening ceremony with very mixed feelings. Along with admiring the enormity of the project, the precision of execution, and the amazing aesthetic value of the show, I couldn't help but keep thinking about millions of Chinese people who were forced to pay for it out of their meager income, those who had the roads they take every day to go to work, market, school or doctor blocked (the same roads the construction of which was paid out of their pockets as well), those people whose homes were demolished to make room for the fancy hotels to house the Olympics spectators.

It is all a matter of price, and the most important (and the most difficult) decisions we humans have to make throughout our lives are the ones where we have to decide on the price we are willing to pay for things that our hearts desire. From those proverbial cans of Coke (one being offered to us in a restaurant at our leisure, the other for sale while we are in the desert on the brink of exhaustion), to our decision to send those most dear to us, our sons, to fight our most just wars.

קולקטיביזם כן משיג תוצאות.

אוגוסט 12, 2008

ושאף אינדיבידואליסט רחב עיניים לא יגיד לכם אחרת. אכן טקס פתיחת האולימפיאדה היה מרשים, וזו לשון המעטה. אני בטוחה שבוריס ג'ונסון לא יישן טוב במשך 4 השנים הבאות, ומקלל את היום בו נבחר לתפקיד ראש עירית לונדון, כי אין שום סיכוי שבעולם שמדינה חופשית יחסית יכולה להרים פרויקט כזה ברמה כזו של ביצוע, בעלות כספית כה נמוכה (כן, הסכומים הם אדירים, אבל הם נמוכים בהרבה מהמחיר שמדינה חופשית כמו אנגליה היתה צריכה לשלם. היתרון של העבדות הוא בכך שהיא זולה, אך היא לא לגמרי נטולת עלויות).

ולמרות שהזכרתי את המילה 'עבדות' בהערת הסוגריים למעלה, אני כלל לא מרמזת בכך שאותם אלפי סינים מוכשרים וחרוצים שלקחו חלק באותו פרויקט ענק עשו זאת בניגוד לרצונם. כלל וכלל לא. להפך, אני בטוחה שרובם ככולם התחרו ביניהם על הזכות להשתתפות, גם מטעמי רווח (זעום ככל שיהיה בעינינו המערביות), גם מטעמי סיפוק מקצועי, וגם מטעמי יוקרה. אם מישהו עדיין חושב שאין דבר כזה עבדות מרצון, הוא תמים, והוא בטח אף פעם לא חי תחת משטר טוטליטרי.

הקולקטיביזם אכן משיג תוצאות. אך התוצאות הן לא בהכרח מאותו סוג שמשיג האינדיבידואליזם. ולכן אני מאד מבינה את אלו שתומכים במדינת הרווחה של הדגם הסקנדינבי, למשל. אני יכולה להראות להם באותות ובמופתים את האבטלה (הסמויה או לא), את התוצר הלאומי הנמוך, ושלל נתונים פיננסיים נוספים. אך תוצאות אלו מעניינות את הסוציאליסטים הרבה פחות מדברים כמו שוויון, למשל. כשמשווים מידות הצלחה של סוגים שונים של משטרים, חייבים לעשות זאת בהקשר בו הגדרת המושג 'הצלחה' מוסכמת על כל משתתפי הדיון. זהו בד"כ לא המצב בדיונים בהם מעורבים סוציאליסטים וקפיטליסטים, או, בהרחבה, קולקטיביסטים ואינדיבידואליסטים. מכאן שיח החרשים שמתפתח בד"כ במצבים אלו.

מעבר לכך, יש עוד דבר שמסבך את כל העניין, והיא העובדה הפשוטה שהחלוקה החדה של בני האדם לקולקטיביסטים ואנדיבידואליסטים אינה קיימת במציאות, לפחות לא ברמה הרגשית הבסיסית. גם האינדיבידואליסטים המושבעים ביותר שבינינו לא יכלו שלא להתפעל ולו במעט מהמחזה המרהיב של טקס הפתיחה בסין. ובימים אלו ממש, במקביל למלחמה בין רוסיה לגאורגיה, מתנהלת מלחמה זוטא בתוך קהילת הליברטריאנים הרוסיים הקטנה, בין אלו הקוראים לרוסיה לסלק את רגליה מאדמות גאורגיה, לאלו שרגשות הלאומנות הרוסית לפתע התעוררו בהם. טקס פתיחה מרשים הוא הצלחה בעיני רוב בני האדם, גם האינדיבידואליסטים שבהם. כיבוש של ארץ זרה תוך שימוש בכוח צבאי עליון גם הוא הצלחה שקשה להתווכח אתה, במיוחד אם אתה מוצא סיבות מספיק טובות לראות את המלחמה כצודקת. וגם שוויון הוא דבר טוב בעיני רוב בני האדם, במידה זו או אחרת.

מה שמבדיל בין רובינו, אם כן, ובייחוד בין קולקטיביסטים לאינדיבידואליסטים שבינינו, הוא בעיקר המחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור הצלחה. זהו השיקול העיקרי, עוד לפני שאנחנו מגדירים לעצמינו מה הן המטרות שאנו רוצים להשיג, ומה אנחנו רואים כהצלחה בהשגת מטרות אלו. צפיתי בטקס הפתיחה ברגשות מעורבים מאד. ביחד עם ההתפעלות מגודל המיזם, הדיוק בביצוע והססגוניות שלו, לא יכולתי שלא לחשוב על כל אותם מליוני סינים שהוכרחו לשלם מכיסם הדל כדי לממן את ההצגה הגדולה בתבל, אותם אנשים שנחסמו בפניהם הכבישים בהם הורגלו לנסוע לעבודה, לשוק, לגן ולבית ספר ולרופא (אותם כבישים שגם הם נבנו מכספם הם), ואותם אנשים קשי יום שבתיהם נהרסו כדי לפנות מקום לבניית בתי מלון לאלפי תיירים צופי המשחקים.

הכל שאלה של מחיר, והדבר החשוב (והקשה) ביותר המוטל עלינו כבני אדם במשך כל חיינו הוא להחליט בכל פעם מחדש מה המחיר שאנו מוכנים לשלם עבור הדברים שלבינו חפץ בהם, מאותן שתי פחיות קולה מפורסמות (האחת מוגשת לנו במסעדה ממוזגת, והשניה מוצעת לנו למכירה בהלכינו במדבר על סף התמוטטות), עד לשליחת בנינו היקרים לנו מכל להלחם את מלחמותינו הצודקות ביותר.

ועוד הצעה אופרטיבית (או לא כל כך).

אוגוסט 12, 2008

אתם יודעים מה השלב ההגיוני הבא, אחרי שנפתר מכל החפצים החדים שיכולים לשמש כנשק? לפי דעתי זו תהיה השמת אזיקים על ידיהם של כל האזרחים. הרי ברור שידיים הן כלי נשק מסוכן ביותר. הן יכולות לשמש לחניקה, שיכולה לגרום למוות. ובמקרים פחות חמורים, הן יכולות לשמש למתן סתירות על ימין ועל שמאל. אמנם סתירה היא לרוב פעולה שאינה קטלנית, אבל הפגיעה שהיא יכולה לגרום להערכה העצמית של הקרבן היא עצומה. זה גרוע כמעט כמו לקרוא למישהו 'מרוקאי'.

והרי ברור שאחרי שנפתר מכל הסכינים, המזלגות ושאר מריעין בישין, ישטוף אותנו גל פתאומי של חניקות קטלניות, שיחליף את גל דקירות הסכין ששוטף אותנו עכשיו, (שהחליף את גל היריות לכל עבר, יום ביומו, שלא שטף אותנו אף פעם). ראו הוזהרתם.

(תודה לשלמה על הקישור הראשון).

סליחה על העדרות ממושכת מהרגיל. Sorry for the longish absence

אוגוסט 12, 2008

היא נגרמה מטעמי פרנסה. כן, אותו קפיטליזם ארור משעבד גם את חברי הבלוג הצנוע הזה.

——————

It was due to work, which we here at this humble blog have to do from time to time.

"המרדף לאושר".

יולי 26, 2008

כשהסרט הזה הוקרן בבתי הקולנוע בינואר, התעלמתי. מישהו כתב כאן:

אין דבר העומד בפני הרצון של הממסד ההוליוודי שבפעם המיליון מוכר את החלום האמריקאי בדרך שגרתית אך עשויה היטב.

וזה תואם את הביקורת שגרמה לי אז להתעלם מן הסרט. טעות גדולה. זו הביקורת שממנה הייתי צריכה להתעלם. אכן, סיפורים כאלו סופרו כבר בסרטים, ולא רק בהם, פעמים רבות, אבל כנראה שלא מספיק. ראיתי את הסרט במקרה הלילה בכבלים, ואני ממליצה בחום. עשו מאמץ, חפשו וצפו.

כאן מובא הסיפור של כריסטופר גרדנר, האיש שעל האוטוביוגרפיה שלו מבוסס הסרט.

ד"א, הסרט הזה השכיח ממני לגמרי את "האביר האפל" שראינו רק כמה שעות לפני זה. לא שהבטמאן החדש אינו סרט טוב – הסרט טוב מאד, אם כי קצת ארוך מדי. על כריסטיאן בייל, שהוא אחד השחקנים המעניינים שפועלים היום, לא צריך להרחיב את הדיבור (אם לא ראיתם את 3:10" ליומה" – הפסדתם), וכנ"ל לגבי כריסטופר נולן ("ממנטו" הוא סרט שלא דומה לאף סרט אחר שראיתי אי פעם). ההפתעה הגדולה באמת בסרט הוא הית' לדגר. תמיד ידעתי שיש לו פוטנציאל להיות כוכב, אבל מה שהוא עשה עם הג'וקר זה משחק ברמה אחרת לגמרי. כמה חבל שהטמבל הרג את עצמו בגיל כל כך צעיר, כשכל עתידו לפניו.

כאן יש מאמר שמתאר יפה את הבעיה המובנית בז'נר של סרטי גיבורי העל. אפרופו אלו (וויל סמית' לעיל) גם "הנקוק" הוא סרט יוצא דופן ונחמד מאוד.