Archive for the ‘חומר למחשבה’ Category

קולקטיביזם כן משיג תוצאות.

אוגוסט 12, 2008

ושאף אינדיבידואליסט רחב עיניים לא יגיד לכם אחרת. אכן טקס פתיחת האולימפיאדה היה מרשים, וזו לשון המעטה. אני בטוחה שבוריס ג'ונסון לא יישן טוב במשך 4 השנים הבאות, ומקלל את היום בו נבחר לתפקיד ראש עירית לונדון, כי אין שום סיכוי שבעולם שמדינה חופשית יחסית יכולה להרים פרויקט כזה ברמה כזו של ביצוע, בעלות כספית כה נמוכה (כן, הסכומים הם אדירים, אבל הם נמוכים בהרבה מהמחיר שמדינה חופשית כמו אנגליה היתה צריכה לשלם. היתרון של העבדות הוא בכך שהיא זולה, אך היא לא לגמרי נטולת עלויות).

ולמרות שהזכרתי את המילה 'עבדות' בהערת הסוגריים למעלה, אני כלל לא מרמזת בכך שאותם אלפי סינים מוכשרים וחרוצים שלקחו חלק באותו פרויקט ענק עשו זאת בניגוד לרצונם. כלל וכלל לא. להפך, אני בטוחה שרובם ככולם התחרו ביניהם על הזכות להשתתפות, גם מטעמי רווח (זעום ככל שיהיה בעינינו המערביות), גם מטעמי סיפוק מקצועי, וגם מטעמי יוקרה. אם מישהו עדיין חושב שאין דבר כזה עבדות מרצון, הוא תמים, והוא בטח אף פעם לא חי תחת משטר טוטליטרי.

הקולקטיביזם אכן משיג תוצאות. אך התוצאות הן לא בהכרח מאותו סוג שמשיג האינדיבידואליזם. ולכן אני מאד מבינה את אלו שתומכים במדינת הרווחה של הדגם הסקנדינבי, למשל. אני יכולה להראות להם באותות ובמופתים את האבטלה (הסמויה או לא), את התוצר הלאומי הנמוך, ושלל נתונים פיננסיים נוספים. אך תוצאות אלו מעניינות את הסוציאליסטים הרבה פחות מדברים כמו שוויון, למשל. כשמשווים מידות הצלחה של סוגים שונים של משטרים, חייבים לעשות זאת בהקשר בו הגדרת המושג 'הצלחה' מוסכמת על כל משתתפי הדיון. זהו בד"כ לא המצב בדיונים בהם מעורבים סוציאליסטים וקפיטליסטים, או, בהרחבה, קולקטיביסטים ואינדיבידואליסטים. מכאן שיח החרשים שמתפתח בד"כ במצבים אלו.

מעבר לכך, יש עוד דבר שמסבך את כל העניין, והיא העובדה הפשוטה שהחלוקה החדה של בני האדם לקולקטיביסטים ואנדיבידואליסטים אינה קיימת במציאות, לפחות לא ברמה הרגשית הבסיסית. גם האינדיבידואליסטים המושבעים ביותר שבינינו לא יכלו שלא להתפעל ולו במעט מהמחזה המרהיב של טקס הפתיחה בסין. ובימים אלו ממש, במקביל למלחמה בין רוסיה לגאורגיה, מתנהלת מלחמה זוטא בתוך קהילת הליברטריאנים הרוסיים הקטנה, בין אלו הקוראים לרוסיה לסלק את רגליה מאדמות גאורגיה, לאלו שרגשות הלאומנות הרוסית לפתע התעוררו בהם. טקס פתיחה מרשים הוא הצלחה בעיני רוב בני האדם, גם האינדיבידואליסטים שבהם. כיבוש של ארץ זרה תוך שימוש בכוח צבאי עליון גם הוא הצלחה שקשה להתווכח אתה, במיוחד אם אתה מוצא סיבות מספיק טובות לראות את המלחמה כצודקת. וגם שוויון הוא דבר טוב בעיני רוב בני האדם, במידה זו או אחרת.

מה שמבדיל בין רובינו, אם כן, ובייחוד בין קולקטיביסטים לאינדיבידואליסטים שבינינו, הוא בעיקר המחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור הצלחה. זהו השיקול העיקרי, עוד לפני שאנחנו מגדירים לעצמינו מה הן המטרות שאנו רוצים להשיג, ומה אנחנו רואים כהצלחה בהשגת מטרות אלו. צפיתי בטקס הפתיחה ברגשות מעורבים מאד. ביחד עם ההתפעלות מגודל המיזם, הדיוק בביצוע והססגוניות שלו, לא יכולתי שלא לחשוב על כל אותם מליוני סינים שהוכרחו לשלם מכיסם הדל כדי לממן את ההצגה הגדולה בתבל, אותם אנשים שנחסמו בפניהם הכבישים בהם הורגלו לנסוע לעבודה, לשוק, לגן ולבית ספר ולרופא (אותם כבישים שגם הם נבנו מכספם הם), ואותם אנשים קשי יום שבתיהם נהרסו כדי לפנות מקום לבניית בתי מלון לאלפי תיירים צופי המשחקים.

הכל שאלה של מחיר, והדבר החשוב (והקשה) ביותר המוטל עלינו כבני אדם במשך כל חיינו הוא להחליט בכל פעם מחדש מה המחיר שאנו מוכנים לשלם עבור הדברים שלבינו חפץ בהם, מאותן שתי פחיות קולה מפורסמות (האחת מוגשת לנו במסעדה ממוזגת, והשניה מוצעת לנו למכירה בהלכינו במדבר על סף התמוטטות), עד לשליחת בנינו היקרים לנו מכל להלחם את מלחמותינו הצודקות ביותר.

עולמנו על קצה המזלג. Our world in a nutshell

יולי 23, 2008

עד כמה שזה מוזר, ילד ממש סתום בתיכון שלי היה בסיור ב-CERN (אני עדיין לא יודע למה), אבל הוא היה, והוא מצא את עצמו אוכל צהריים בקפיטריה עם שלשה זוכי פרס נובל שלא היו ג'ימי קארטר, יאסר ערפאת ואל גור.

נאמר ע"י ניק.

——————

Oddly enough, a real thick kid at my secondary school had a tour of CERN (I still don't know why) but he did and he wound up having lunch in the canteen with three Nobel Prize winners who were not Jimmy Carter, Yasser Arafat and Al Gore.

Spoken by Nick in an e-mail.

ברכת הקורבן

יוני 15, 2008

משחק סכום אפס הוא משחק רב משתתפים, שבו סכום הרווחים של כל המשתתפים הינו אפס. לדוגמה: במשחק הימורים, כל אגורה שזכו בה המאושרים, היא אגורה שהפסידו האחרים. כך יוצא שאם לוקחים את כל מה שהרוויח כל משתתף (כשהרווח של חלק מהמשתתפים הוא למעשה שלילי) מתקבלת תוצאה אפס.

המשותף לכל בני האדם הוא היותם צרכנים אם הרבה, ואם מעט. כדי לצרוך שומה עלינו להתפרנס. ישנן למעשה שלוש דרכים להתפרנס. שלוש דרכים בלבד ואין בלתן:

  • פרודוקטיביות: אספקת מוצר או שירות למי שחפץ בו תמורת מוצר או שירות שברצוננו לצרוך, על בסיס של רצון טוב משני הצדדים.
  • שוד: נטילה בכוח של מוצר או שירות שברצוננו לצרוך.
  • קבצנות: קבלת מוצר או שירות מהזולת ללא תמורה. צד שווה בין קבצנות ופרודוקטיביות, בכך שהיא נגבית על בסיס רצון טוב. וצד שווה לקבצנות ולשוד ששניהם נעשים ללא פרודוקטיביות.

ישנה קבצנות אשר קרובה יותר לפרודוקטיביות, כאשר גם הנותן עושה זאת על סמך רצונו הטוב לעזור לזולתו, וגם הזולת מקבל, לאחר שבלית ברירה הפך לנזקק. אבל ישנה קבצנות הקרובה יותר לשוד, לאמור: אם לא תממן אותי אז אצא לתרבות רעה ואלסטם את הבריות. מתקבלים אפוא שני קצוות בינהן אפשר להתפרנס: הקצה האחד פרודוקטיביות, והשני שוד. גם פרודוקטיביות וגם שוד אינם משחק סכום אפס. אלא שבמשחק פרודוקטיבי הסה"כ המתקבל הוא חיובי, לאחר שכל צד קיבל את מה שרצה, לדוגמה: היטבתי את ליבי במסעדה ושילמתי עבור השירות, עתה הפכתי לאדם שבע ויכול להתרכז בעבודתי כשאני על בטן מלאה. גם בעל המסעדה הרוויח מכך שסעדתי אצלו, והמלצרים, ומשכיר המקום, והטבח, וכן הלאה. ראייה לכך שהמשחק הכלכלי איננו משחק סכום אפס היא העובדה הפשוטה שכל משק חופשי בתנאי שלום וללא אסונות טבע חריגים נתון בצמיחה מתמדת.

גם בשוד לעומת זאת הסה"כ שמתקבל שונה מאפס, אלא שהפעם הוא סה"כ שלילי. לדוגמה: הייתה לי מכונית ששווייה המערך היה 80 אלף ₪. המכונית נגנבה ונמכרה למשחטת רכב. הגנב הרוויח 10 אלף ₪, המשחטה הרוויחה 5 אלף ₪ ממכירת חלפים. כלומר, בעל הרכב הפסיד ,80 וחבורת הגנבים הרוויחה סה"כ 15 אלף ₪. קיבלנו מנה של 65- אלף ₪ (לשאלה אם היה ביטוח או לא היה אין כל חשיבות, כי אם היה אז המחיר של 80 אלף ₪ היה מוטמע בעלות הפרמיה שהיו נדרשים כלל בעלי הפוליסות לשלם).

כללו של דבר: אוכלוסיית העולם מתפרנסת באופן אשר נע בין שני הקצוות: פרודוקטיביות ושוד. חלק מאיתנו קרובים יותר לקצה הפרודוקטיבי, וחלק אחר מאיתנו קרוב יותר לקצה השוד.

קיים אפוא עימות בין אוכלוסיית הפרודוקטיביים לאוכלוסיית הבוזזים, אך עימות זה איננו עימות סימטרי כלל וכלל.

הפרודוקטיביים אינם זקוקים לבוזזים. אוכלוסיית הפרודוקטיביים מסתדרת היטב ללא ביזה. לבוזזים לעומת זאת אין להם קיום ללא הפרודוקטיביים. הם זקוקים לפרודוקטיביים כמו אויר לנשימה, הנחת היסוד שלהם היא שיש מי שעמל לייצר, אחרת את מי יוכלו לבזוז?

נקודה נוספת של חוסר סימטריה היא הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להרוס עמל של שנים.

בכל מסגרת מדינית קיימים אלמנטים פרודוקטיביים, דהיינו ספקי מוצרים ושירותים לאלה המעוניינים לקנות, ואלמנטים בוזזים. הביזה נעשית באמצעות פשיעה ואלימות, אבל גם באמצעים חוקיים עם הכשר בג"ץ. מיסים, הגבלות, הלאמה, שביתות בריוניות, רגולציה וויסות שערי החליפין, כל אלה נוטלים חלק בביזה. כאשר ידם של הראשונים על העליונה השוק מגיב בצמיחה, כלומר בעלייה ברמת החיים. כאשר ידם של האחרונים על העליונה מגיב השוק בהאטה והגדלת העוני.

הקטע הבא אינו מומלץ למי שהתקינות הפוליטית יקרה לליבו.

ממש כשם שבתוך המסגרת המדינית עצמה קיימים אלמנטים פרודוקטיביים ואלמנטים בוזזים בזבזניים, כך קיימות מסגרות מדיניות הנוטות יותר לפרודוקטיביות וכאלה הנוטות לביזה. כבר בתנ"ך מופיע הסיפור על שבטי המדיינים שגרו במדבר, ועם בוא האביב כשהתבואה הייתה מבשילה, עוד בטרם הספיקו השבטים העבריים לאסוף את התבואה מן השדה, היו המדיינים פושטים על השדות, חומסים את התבואה למחייתם ומותירים אחריהם אדמה חרוכה. באופן דומה חדרו שבטי ההונים למרכז אירופה, שדדו את הגותים הויזגותים והרומאים. העימות אפוא בין החברות המבוססות על ביזה, לבין החברות המבוססת על פרודוקטיביות הינו בלתי נמנע.

עימות כזה, רבותי, הוא בדיוק נמרץ העימות שבין מדינת ישראל לבין הפלסטינים. יהודים בעלי זהות לאומית עתיקת יומין שהגיעו לארץ שוממה וזנוחה, בנו, ייצרו, ויצרו (מבלי להתעלם מלא מעט חריקות בתהליך הבנייה). באותו פרק זמן החל גם הקיום הטפילי של היריב. הזהות הלאומית הפלסטינאית לא התקיימה לפני שהמפעל הציוני הפך לעובדה. עד אז היו אלה הערבים תושבי PALASTINA, שם שהוענק לרצועת החוף ע"י היוונים, על שם הפלשתים, שחיו שם. היות ובני העם היושב ב-PALASTINA אינם מסוגלים להגות את האות הראשונה שאחרים העניקו לארצם (ארצם ע"פ טענתם), הסבו הם את השם ל-FALASTIN, אבל נניח לסמנטיקה. מדובר בעם שללא האמצעים הטכנולוגיים שהביא עמו הכיבוש, לא היה יכול להפעיל נגדנו את נשקו העיקרי, הרחם של האישה הפלסטינית.

על העימות שלנו עם הפלסטינאים אפשר לומר בוודאות דבר אחד: הפלסטינאים זקוקים לישראל, הישראלים אינם זקוקים לפלסטינאים.

המגמה הזאת של שודד העושה שימוש באנרגיות שרידות אשר נוצרו ע"י קרבנו נמשכת בימים אלה בסרקזם בלתי נסבל. כשבסדנאות ייצור פצצות המרגמה המכוונות נגדנו, פועלים מכשירים על חשמל המופק בישראל, המימון לטרור מגיע בתיווך ישראלי, המזון הנצרך על ידי רוצחי ילדנו מועבר מישראל. מסופי הגבול, שהם צורך עזתי מובהק ולא צורך ישראלי, מהווים מטרה נייחת לפיגועים. כך נותן הקורבן לגיטימציה מוסרית לשודד. כך מעניק הנגזל את ברכתו לגזלן.

בימים אלה כשפוליטיקאים שוקלים איך לגזור קופונים, תוך סיכון טובי בנינו בסמטאות ג'בליה ובית חנון, אפשר לצאת רק בקריאה אחת: בשם השפיות הפסיקו להזין את הטרור!

כמה ראש צריכה הממשלה, וכמה ממשלה צריך הראש? Shock and horror, the basket is dropped.

מאי 25, 2008

האם אולמרט אשם בלקיחת שוחד? האם מתנהל נגדו מצוד ממניעים זרים, פוליטיים או אחרים? (שתי האפשרויות לא בהכרח מבטלות אחת את השניה). האם המשאים והמתנים עם אויבינו מונעים גם הם משיקולים זרים, אם כי מסוג אחר (כמו חקירה פלילית נגד ראש הממשלה)? האם ההתעסקות הבלתי נמנעת של אולמרט בחקירה נגדו גוזלת את זמנו ואת כוחותיו הנפשיים והפיזיים עד כדי הזנחה של ענייני המדינה הרבים והחשובים עליהם הוא מופקד?

השאלות לעיל, חוץ מהאחרונה, הן שאלות חשובות, אך לא רלוונטיות לשאלה שבכותרת. הנטייה לשחיתות היא חלק מן הטבע האנושי, ועוד יותר מכך מן הטבע של הפוליטיקאי. אחד מן הגורמים המושכים ביותר את בני האדם לפוליטיקה הוא כח, ולכח יש נטיה להשחית. (התנהלות מתוך שקולים זרים למען הישרדות פוליטית, הוא הצד השני של אותו המטבע). מדינה בה יש מערכת אכיפת חוק יעילה ושוויונית, ערוכה לריסון תופעות שליליות, אם כי טבעיות אלו. דומה הדבר לתחנת כח בה המסננים שלפני ארובות הפליטה לא מתפקדים כראוי, והיא פולטת עשן רעיל ומשחית לאוויר שאנו נושמים. מערכת אכיפת החוק מופקדת על מציאת התקלה כדי לאפשר את תיקונה. לשם כך, היא מאיטה את פעולת תחנת הכח עד כדי השבתה. אבל מה קורה כשתחנת כח דמיונית זו היא היחידה שמספקת חשמל לכל המדינה?

קורא ערני יבחין כי השאלה שבכותרת אינה "האם צריך ראש ממשלה", או "האם בכלל צריך ממשלה", וזה לא במקרה. השאלה הראשונה ראויה למחשבה, אך היא טכנית בעיקרה. השאלה האמתית היא השניה, והתשובה לה היא: "לא בעולם אוטופי, בו אין ממשלות ומדינות, ובו זאב גר עם כבש". בעולם בו אנחנו חיים (גם מחוץ לשכונתנו הלא אהובה), יש לממשלה תפקיד לגיטימי בארגון אזרחיה והמשאבים העומדים לרשותם לצורך הגנה מפני איומים פיזיים מבחוץ ומפנים. אבל האם יש לממשלה גם תפקיד לגיטימי מעבר לנושאים צרים אלו? זו שאלה עקרונית וערכית, אבל אני עוסקת כאן רק בהיבט המעשי שלה.

אם נגדיל את מספר תחנות הכח, עדיין יקרו בהן תקלות, מסננים יתקלקלו, ועשן שחור ומשחית ייפלט לאוויר. עדיין מערכת אכיפת החוק תצטרך להשבית כדי לתקן, אבל הנזק מההשבתה יהיה הרבה יותר קטן ונקודתי. אם נפריט את רוב תחנות הכח האלו (והפרטה שנתונה לרגולציה ממשלתית איננה הפרטה), ונשאיר רק שתיים או שלש שיספקו חשמל למערכת בטחון החוץ והפנים, לא רק שנצמצם את המשאבים הדרושים להפעלה בימים כתיקונם, אלא גם נצמצם את כמות העניינים החשובים שיישארו ללא טיפול נאות בזמן החלפת ה"מסננים המושחתים".

ואם מישהו יחשוב שמאמר זה מדבר על הפרטה ודה-רגולציה של משק החשמל בישראל, גם בכך דיינו.

——————

Ehud Olmert is under investigation for bribe taking. Many here are rightly concerned that, regardless of the validity of the allegations against him, being preoccupied with the investigation makes it very difficult, if not impossible , for him to continue to effectively attend to the numerous issues that are within the purview of the government in general, and the PM in particular. (Not that the government is, or even can be, very effective at anything even when its members are not preoccupied with criminal investigations). Somehow, though, I am yet to hear anyone question the actual wisdom of putting so many of our eggs in the one shaky basket that is a government comprised of politicians. Very few humans are immune to corruption, and politicians are much less so, being in possession of power, the most corrupting asset of them all. We all know this, and yet we keep insisting on giving them more and more power, thus increasing the number of opportunities for them to become corrupt, and increasing the scope and depth of corruption in any particular case. Isn't it time we began taking care of our own business, instead of trusting almost all of our collective business to a few "superhumans"? I am not holding my breath.

מעבר לשריפת הספרים.

מאי 21, 2008

ב"המילה האחרונה" הבוקר, עירית לינור, החביבה עליי מאד בד"כ, הביעה את הדעה הלא מלומדה כי הנצרות היא גם דת תוקפנית, וגם דת שאיננה נרדפת. שתי הקביעות אינן נכונות לימינו אלו. אכן נצרות עברה תקופות ארוכות וחשוכות של תוקפנות, חוסר סובלונות (בלשון המעטה) ואף אכזריות. אבל בהדרגה, ובמשך מאות השנים לקיום הדת על כל זרמיה הרבים, פני הדברים השתנו מאד, ולמרות שגם היום הנצרות היא בהחלט דת מסיונרית, לקרוא לה תוקפנית זו הגזמה פרועה.

לגבי רדיפת הנצרות, היא חיה וקיימת, גם בחברה האירופית הפוסט-מודרניסטית, ועוד יותר בעולם המוסלמי. למשל, מספר הערבים הנוצרים במזה"ת שואף לאפס, והמעטים שנשארו (כמו הקופטים במצריים, שהיתה בין המדינות הנוצריות הראשונות בעת העתיקה, לפני פלישת הערבים אליה, שהנחילו בה את האיסלם בכח החרב), נתונים לרדיפות והתקפות בלתי פוסקות מצד המוסלמים. גם בישראל, שבה מספר הנוצרים פעם היה בין הגדולים במזה"ת, מספר זה הולך וקטן באופן מתמיד, והמצב חמור הרבה יותר ברשות הפלסטינית, וגם בלבנון.

כמובן, כל זה לא אומר שמישהו יכול לדרוש מהיהודים לשכוח את רומן עתיק היומין שלנו עם הנצרות, ולהתייחס אליה כאילו היא היתה משהו דומה לבודהיזם. יחסינו עם הנצרות הם בעייתיים, ולו רק בגלל העובדה שהנצרות צמחה מתוך היהדות במטרה להחליף אותה. אך בתור תרבות שרואה עצמה, בצדק, חלק מהתרבות המערבית, ובמיוחד כשזו נצבת מול תרבות מוסלמית עויינת, עלינו לשאוף לפתרון הבעייתיות הזאת, ובורות אף פעם לא תורמת לפתרון בעיות.

עסקים כרגיל. Business as usual

מאי 18, 2008

אבי מציין בצדק שמי שרוצה לעשות עסקים במדינה רגולטורית כמו ישראל, אין לו ברירה אלא לעשות עסקים עם המדינה. מצדו של איש העסקים אלו הן עסקאות כמו כל עסקה אחרת: הוא מוכר מוצר (למדינה, במקרה זה), ומקבל תמורתו כסף. אבל מה עם הצד השני? הצד השני הוא הפוליטיקאי. המוצר שהוא מקבל נקרא 'רווח פוליטי'. אבל, להבדיל מרובנו כשאנחנו קונים מוצר כלשהו, הפוליטיקאי לא משלם עבור המוצר בכספו שלו.

——————

In a regulatory state (which is to say almost any state in existence today), if one wants to do business, he has no choice but to do business with the state. From the businessman's point of view, this is largely business as usual: he sells a product (to the state, in this case), and receives money in return. What about the other side, the politician? He buys political influence, but unlike regular people buying regular products, he pays for it with other people's money.

כל התורה על רגל האחת. That's all there's to it.

אפריל 28, 2008

אין לי עניין בפשוט הממשל או ביעולו, כי כוונתי היא לצמצם את היקפו. מטרתי אינה לקדם רווחה, כי אני מציע להרחיב את החרות. מטרתי היא לא להעביר חוקים, אלא לבטלם.היא איננה לחנוך תכניות חדשות, אלא לבטל את הישנות שמחללות את החוקה, או שכשלו בהשגת יעדיהן, או שכופות על בני האדם נטל כספי לא מוצדק. אני לא אנסה לגלות האם יש 'צורך' בחקיקה לפני שקבעתי האם היא מותרת בהתאם לחוקה.ואם אחר כך אותקף על הזנחת ה'אינטרסים' של בוחרי, אענה כי נודע לי שהאינטרס העקרי שלהם הוא חרות, ושאני עושה כמיטב יכלתי למטרה זו.

ברי גולדווטר (תודה לג'ונתן)

– – – – – – –

I have little interest in streamlining government or in making it more efficient, for I mean to reduce its size. I do not undertake to promote welfare, for I propose to extend freedom. My aim is not to pass laws, but to repeal them. It is not to inaugurate new programs, but to cancel old ones that do violence to the Constitution, or that have failed in their purpose, or that impose on the people an unwarranted financial burden. I will not attempt to discover whether legislation is 'needed' before I have first determined whether it is constitutionally permissible. And if I should later be attacked for neglecting my constituents' 'interests', I shall reply that I was informed their main interest is liberty and that in that cause I am doing the very best I can.

– Barry Goldwater (Hat tip to Jonathan).

אי-שויון והפרזה. Inequality and Excess

אפריל 16, 2008

מאמר זה נכתב במקור ע"י ארנולד קלינג, התרגום והפרסום כאן הם בהסכמתו.

The following was originally written by Arnold Kling, and is translated and posted here with his permission.

"הילרי רודהם קלינטון קראה למנוי שר לענייני עוני"
הניו-יורק טיימס, 5 לאפריל 2008.

"הנשיא לשעבר ביל קלינטון והסנטורית חילרי רודהם קלינטון ביחד הרויחו 109 מיליון דולר בין 2000 ו-2007 בלבד…רק ב-2007 הנשיא לשעבר קלינטון הרויח 10 מיליון דולר עבור הרצאות."
הניו-יורק טיימס, 4 לאפריל 2008.

אני חושב על עצמי כאדם אמיד ומצליח. במשך כ-15 שנה הרוחתי משכורת טובה. אז התחלתי עסק באינטרנט, שהיה לי המזל למכרו ב-1999, לפני התפוצצות בועת האינטרנט. אני חושב על עצמי כגמלאי, למרות שאני מלמד בהתנדבות בבית ספר תיכון.

אבל ביל קלינטון הרויח יותר מכפול בשנה אחת, ממה שאני הרוחתי במשך כל חיי. בעיני זה נראה מוגזם. אני לא מבין איך מישהו יכול לרצות להמשיך ולעשות כסף, כשכבר יש לו כל כך הרבה. אני לא מבין מה דוחף כוכבי-על בתעשית הבידור, מנכ"לים, בנקאי השקעות, ואחרים להרויח את ההכנסות המופרזות שלהם.

אבל מטרת המאמר הזה היא לא לגעור באנשים עשירים. במקום להתעסק בהפרזות בתחום ההכנסות באמריקה, אני רוצה להתעסק בהפרזות בתחום כח פוליטי בה. כמה שזה לא נאה לעשירים ביותר באמריקה לשאוף לעוד יותר כסף, המעמד הפוליטי באמריקה הוא גרוע בהרבה. יש להם כל כך הרבה כח שזה מגוחך, ועדיין הם רק רוצים עוד.

יותר עשיר מוורן באפט.

למחוז מונטגומרי במרילאנד יש תקציב שנתי של 3.8 מיליארד דולר. סכום זה נמצא תחת שליטתה של המועצה המחוזית, שמונה תשעה חברים. בממוצע כל חבר מועצה שולט בהוצאות של קצת יותר מ-400 מיליון דולר לשנה.

כדי לשים הוצאה שנתית של 400 מליון דולר בפרספקטיבה, תחשבו על כך: אם היו לכם נכסים של 8 מיליארד דולר, והייתם מרויחים 5 אחוז לשנה על נכסים אלו, זה היה נותן לכם הכנסה שנתית של 400 מיליון דולר. לאמריקאים מעטים יש כסף כה רב. האיש העשיר בעולם [לפי השבועון "פורבס"] הוא וורן באפט, עם 62 מיליאד דולר (נכון שלעיתים קרובות הוא הצליח להרויח יותר מ-5 אחוזים לשנה מהשקעות). לביל גייטס יש 58 מיליארד. פחות מ-40 אמריקאים הם בעלי נכסים של יותר מ-8 מיליארד דולר, ושמותיהם מוכרים מאד לכולנו: הוולטונים של וול-מארט, סרגיי ברין ולארי פייג' של גוגל, וכו'

האם אתם יכולים לנקוב בשמותיהם של חברי המועצה של מחוז מונטגומרי במרילנד? אני לא יכול לנקוב בשמות רבים, ואני גר שם. ועדיין, בחירתו של אדם למועצה המחוזית במחוז מונטגומרי, שהיא די נמוכה בסולם מידת הכח הפוליטי בארה"ב, מאפשרת לו לשלוט ביותר הוצאות שנתיות מאשר הונו של דונלד טראמפ או סטיב ג'ובס.

ברמה הפדרלית, התקציב הוא 3 טריליון. אם תחלקו את זה ב-535 (מספר חברי הקונגרס והסנאט), אז בממוצע כל מחוקק שולט בהוצאות שנתיות של יותר מ-5 מיליארד דולר. זה יותר ממה שהעשירים ביותר בעולם יכולים להוציא בשנה.

עושר וכח.

עכשיו אתם אולי חושבים שהשוואה זו אינה תקפה. זה מטעה להשוות תקציבי מחוקקים עם עושרם של וורן באפט או ביל גייטס, כי המחוקקים מוציאים כסף על כולנו. הם לא מוציאים כסף על עצמם. אבל העשירים ביותר באמריקה גם הם לא מוציאם את כספם על עצמם. אין באפשרותם לעשות זאת. כמה שוורן באפט וביל גייטס חכמים, הם לא יכולים למצוא דרכים להוציא את כל הכסף שלהם. בסופו של דבר הם יתנו את רובו לאחרים. מה שיש לעשירי-על, ואין לסתם אמידים, הוא יתר כח פיננסי. כשצריך להחליט לאלו מטרות ילך הכסף, לביל גייטס ולוורן באפט יש יותר כח מאשר לאנשים אחרים. זהו בדיוק הכח שיש לפוליטיקאים.

לכן ההשוואה בין מחוקקים לעשירי-על היא די הולמת. לשניהם יש יכולת שליטה חריגה בעצמתה בשאלות של הקצאת כספים למטרות מוצדקות. מבחינה פיננסית, לעשירים ולפוליטיקאים יש אותו סוג כח. ההבדל הוא שלפוליטיקאים יש הרבה, הרבה יותר, בסדרי גודל גדולים מאד.

כח נוסף.

ההשוואות הכספיות רק מגרדות את פני השטח של אי-השויון וההפרזות של הכח הפוליטי בארה"ב. אפשר לאמר שביל גייטס שולט בסכומים דומים לאלו של המועצה המחוזית במקום מגוריי. אבל אין לו הכח, למשל, לאמר לאנשי המחוז היכן הם יכולים או לא יכולים לעשן, או לאמר לעסקים המקומיים אלו משכורות עליהם לשלם לעובדיהם, או להחליט האם אתר הופעות מקומי יועד למוסיקת פולק או לרוק.

אנשים עשירים לא שולטים בתכנית הלימודים בבתי הספר של ילדינו. הפוליטיקאים כן עושים זאת. אנשים עשירים לא קובעים דרישות לרשיונות לכולם, מרופאים עד למעצבי פנים ועד למעצבי שיער, ולמאניקוריסטיות. הפוליטיקאים כן עושים זאת.

אי-שויון והפרזה בכח פוליטי מחמירים יותר מהר מאי-שויון והפרזה בהכנסה. כמו שציינתי במאמר אחר, כח פוליטי הרבה יותר מרוכז ומבודד מהבוחרים ממה שהיה המצב לפני 200 שנה.

אני מרגיש לא נח ומתגונן כשעולה הנושא של חוסר שויון כלכלי. עובדה היא שאינני יכול לאמר כי אני מרגיש נח עם רמות חוסר השויון וההפרזה שקיימים בחברה שלנו.

אבל שנוא עלי לראות בבעית חוסר השויון בעיה שדורשת פתרון ממשלתי. אני לא רואה כיצד לקיחת כח מעשירים, שיש להם הרבה, ומסירתו לפוליטיקאים, שיש להם הרבה יותר, יכולה לפתור את הבעיה.
אמריקאים צריכים באמת להרגיש לא נח עם רמת חוסר השויון וההפרזה בתחום הכח הפוליטי. במקום לשאול את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות בקשר לוורן באפט או ביל גייטס, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה עלינו לעשות בקשר לקלינטונים וספיטצרים. אלו שרוצים עוד ועוד כח צריכים להדאיג אותנו הכי הרבה.