Archive for the ‘מדינת הרווחה’ Category

נפלאות החינוך – תוספת

ספטמבר 22, 2008

הרשימה "נפלאות החינוך" אילצה אותי לנבור בנתונים מדו"חות ה-OECD בנושאי חינוך שהצטברו אצלי. מבין כמה עשרות טבלאות ונתונים שונים ומייגעים שאין להם מקום כאן, הצלחתי לדלות כמה שבהחלט ידגימו עד כמה הדיון באמצעי התקשורת בנושא החשוב הזה הוא, בלשון המעטה, לא רציני. להלן מספר טענות שנשמעות תדיר אצלנו:

א. "משקיעים מעט מדי בחינוך. ישראל לא מוציאה מספיק מתקציבה עבור חינוך": ראשית, צריך לשאול – כמה זה מספיק? שנית, נניח ששתי מדינות משקיעות סכום זהה אך במדינה אחת מחצית ממספר התלמידים שבשניה. האם סביר לומר שהשקעתן בחינוך זהה? ודאי שלא. לפיכך הטענה הזו אפילו לא מוגדרת היטב!

ב. "הוצאות החינוך לילד בישראל הן מהנמוכות בעולם המפותח. לפיכך, אין להתפלא שאלו ההישגים": טבלאות ה-OECD אכן מראות זאת; אך, אליה וקוץ בה! נתוני ה-OECD מתארים הוצאה במונחי PPP. השוואה בין ההוצאה במונחי PPP היא טובה אם אני רוצה לשלוח את הילד שלי ללמוד בנורווגיה, ואז באמת איני יכול לרכוש עבורו חינוך סביר שם. אך כיוון שעיקר הוצאות החינוך שלנו הן כאן, הרי שכדי שנבין כמה יקר החינוך עליו אנו משלמים אנו צריכים לנרמל את העלויות ברמת החיים, כפי שמציע דן בן-דוד. אם נעשה זאת נגלה שישראל משקיעה הרבה יותר מרוב מדינות ה-OECD וכן שדווקא מדינות שמשקיעות הרבה משיגות תוצרים דלים יחסית.
לנתונים שמבהירים את העניין ראו טבלה 6 אצל דן בן-דוד. להלן גם טבלת פיזור שמתארת את הנתונים שהוצגו אצל דן בן דוד:

 הגרף מראה בדיוק את ההיפך מהסברה המקובלת; פרשנות אפשרית של הנתונים המופיעים בו היא – למימון מערכת חינוך גרועה דרוש הרבה מאוד כסף!

ג. "המורים בישראל גרועים, הכשרתם בעייתית והשכלתם נמוכה. מורים כה גרועים אינם יכולים להוביל את התלמידים להישגים.": טענה זו ברורה לכולם, וכל מי שחפץ בסימוכין יכול לפנות, למשל, לדו"ח ועדת ה.ל.ה. אך האם רמת המורים משפיעה על איכות ההשכלה? פרוקסי טוב לאיכות המורים הוא השכר שמשולם להם ביחס ליוקר המחיה; אם השכר המשולם למורים אינו גבוה ביחס לרמת החיים במדינה הרי שאנשים מוכשרים, שלהם חלופות מכניסות יעדיפו בדר"כ לעסוק במקצוע מכניס ולא בהוראה. ככל שהיחס "שכר":"רמת חיים" יעלה, הרי שהברירה בין הוראה למקצועות אחרים תהיה פחות ופחות תלויה בסוגיית ההכנסה ויותר ויותר תלויה בעניינים אחרים (ימי חופש, טעם אישי, אהבה לילדים וכו'). מהו המתאם, אם כן בין המדד "שכר":"רמת חיים" להצלחה לימודית? אם ניקח את ה-GDP כמדד לרמת חיים ממוצעת וכמדד להצלחה לימודית ניקח את הישגי התלמידים במבחני PISA נגלה שהמתאם (p<0.05) הוא 0.64 לערך אם ה"שכר" הוא השכר של מורה ותיק בחינוך היסודי או בחט"ב ו-0.82 אם השכר הוא השכר של מורה ותיק בחינוך התיכוני. קרי – היחס "שכר של מורה ותיק בחיוך טרום-תיכוני":GDP מסביר 40% מהשונות בתוצאות ואילו היחס "שכר של מורה ותיק בתיכון":GDP מסביר 68% מהשונות! כיצד ניתן להבין נתונים אלה? ובכן, מורה שנכנס למערכת בוחר למעשה בקריירה. כמו כל אדם שבוחר בקריירה הוא שואל את עצמו "מהי ההכנסה שייתן לי מקצוע זה?". רבים מהמורים נושאים את עיניהם למשרות בתיכון, וככל שמשרות אלה משתלמות יותר, כך נכנסים למערכת אנשים מוכשרים יותר שמנסים להתמודד עליהן. הדבר משפיע, כמובן, על כל המערכת (לוקח זמן עד שמורה מוצלח דיו הופך למורה בתיכון; בדרך הוא עובר דרך החינוך היסודי וחטיבות הביניים ומשאיר את חותמו גם שם).  נמצא אם כן ששכר הוא גורם חשוב, וליתר דיוק – השכר שניתן לאנשים הטובים ביותר במערכת ביחס לרמת החיים הוא הגורם העיקרי בהסברת ההבדלים בהישגים בין תלמידים במקומות שונים בעולם!

ד. "כיוון ששכר המורים הוא הגורם החשוב ביותר, יש להוסיף לאלתר תקציבים למערכת החינוך כדי להעלות את שכר המורים": ממש לא. תוספות תקציב היו למכביר בשנים האחרונות, וההוצאה לחינוך לילד (במונחי רמת חיים) עלתה משנת 1992 עד 2002 (ראו בעניין זה את מאמריו של דן בן דוד), אך שכר המורים נותר כפי שהוא ורמת ההישגים רק ירדה. צריך להבין שהמערכת חולה ותוספת תקציב למערכת רק תתבזבז ותעלם במסדרונות הבירוקרטיה! מה שיש לעשות זה לשנות את המערכת מן היסוד כדי שהמחיר שאנו משלמים יבוא לידי ביטוי בהישגי (וגם בהתנהגות…) התלמידים!

ה. "הצפיפות בכיתות גבוהה מדי והיא מכבידה על המורים והתלמידים כאחד. הקטנת הכיתות תתרום לאיכות הלימודים וההוראה": מנתוני ה-OECD המתאם כאן הוא 0.3- לערך (p<0.05) ולפיכך משתנה זה תורם כ-10% להסבר ההבדלים. בנוסף, דווקא בכמה מהמדינות המובילות בהישגים בבחינות PISA יש מספר גדול מאוד של ילדים בכל כיתה, כך שלכל דבר ועניין קשה להסיק שהקטנת הכיתות תשפר משהו. יתר על כן, יש טיעון מהותי מאוד, שכבר הופיע אצלי בבלוג, שמסביר מדוע מאוד לא כדאי להקטין כיתות במערכת חינוך מסויימת. מי שמעוניין בקריאת הטיעון שיפנה לפיסקה הרביעית במאמר שם.

 

מודעות פרסומת

נפלאות החינוך

ספטמבר 21, 2008

אי אז, בעבר הרחוק (קרי – עד לפני כחצי שנה…) ניהלתי לי בלוג זניח שעם קוראיו נמנו רק כמה חברים קרובים. הרשימה המצורפת כאן נכתבה ב-30 בינואר, והיא פראפראזה לרשימות ארוכות מאוד ששלחתי בדואר אלקטרוני לאותם חברים במשך השנים האחרונות.

לפני כשבועיים התפרסם דו"ח ה-OECD בנושא חינוך. הדו"ח לא זכה להתייחסות רבה במיוחד באמצעי התקשורת, וגם אני התעלמתי מפרסומו, כיוון שלי הוא לא חידש דבר. והנה, מסתבר שטעיתי; במאמר בעיתון 'הארץ' היום, מביא דן בן-דוד נתונים מאותו דו"ח שצריכים לעניין כל אחד שמתעניין בחינוך.
הנתונים ברורים: לא רק שמערכת החינוך המסואבת שלנו לא מספקת השכלה לתלמידים, אלא שאלה שהפרוטה מצויה בכיס הוריהם הולכים לשיעורים פרטיים (ואצ"ל שאלו שלא מצויה הפרוטה בכיס הוריהם, לא עושים כן). בישראל שיעור גבוה של תלמידים שלומדים מעט מאוד אנגלית מתמטיקה ומדעים בבית הספר, ושיעור גבוה מאוד של תלמידים שלומדים את כל אלה מחוץ לבית הספר. כך מסתבר שבפועל החינוך בישראל מופרט. מי שיש לו – משכיל, ומי שאין לו – נותר בור. כך גם מוסברים הפערים העצומים שנמצאו באותו דו"ח של ה-OECD, ונחשף השקר של כל אלה שטוענים שביזור מערכת החינוך (בשיטת השוברים או שיטות "קפיטליסטיות" אחרות) יהרוס את מערכת החינוך וייצור "הפרטה" לא רצויה, שבה יהיה חינוך לעשירים בלבד; אין מה להרוס, וה"הפרטה" שבה יש חינוך לעשירים בלבד כבר קיימת ואינה צודקת במיוחד. הגיע הזמן לחשוב על שיטה אחרת להפעלת מערכת החינוך. רק ביזור המערכת, בשיטת השוברים, בשיטה שמוצעת ע"י אתר "קו ישר" או בדרכים אחרות תעביר את תקציבי החינוך לילדי ישראל ולא לביורוקרטיה האינסופית שנקראת "מערכת החינוך הממלכתית" שהורסת, פשוטו כמשמעו, את עתיד ילדינו!

טיפש טלוויזיה, טיפש מקלדת

ספטמבר 17, 2008

יש אנשים שכשאני רואה אותם או קורא משהו שהם כותבים אני נתקף רצון עז לתפוס פטיש חמש קילו או סתם איזה שוט-גאן ולחרב את כל מה שמסביבי, ויש כאלה שפשוט גורמים לרצות להתגלגל על הרצפה מרוב צחוק. דוגמה לשני אנשים כאלה הם הפרופ' דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה וכתב האינטרנט שוקי גלילי.

אתמול בערב צפיתי לתומי בתוכנית של לונדון וקירשנבאום. המנחים הקבועים לא נכחו ואת מקומם תפסו אביב דרוקר ודב גילהר. בדיעבד אני יודע שהייתי צריך לראות בכך אות מבשר רעות, אבל רצוני להירגע מתלאות היום הסיח את דעתי מכך. לפתע הופיע לו על המסך אחד מגאוני דורנו, הלוא הוא פרופ' דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה. הראיון עם גוטווין היה על רקע קריסת ליהמן ברדרס ו-AIG ובכלל על רקע המשבר בתחום הפיננסי. גוטווין, כהרגלו, התחיל ללהג על כך שהגורם למשבר הוא תרבות הצריכה, בלה בלה בלה. אבל לא על כך אני רוצה לכתוב; גוטווין הסביר כי כדי לתקן את המערכת הפיננסית שהושחתה בשל תאוות הבצע של החברות הפועלות בה, יש לחזור למצב שהיה לפני יותר מ-30 שנה, קרי – שליטה ומעורבות מוגברת של הממשלות בשוק ההון. אכן, מילים כדרבנות! בנקודה זו כל אדם סביר מהנהן לעצמו, אומר – "אכן, הממשלה תשמור עלינו" וממשיך הלאה. אך עבדכם הנאמן, אם הוא אכן אדם, הרי שהוא ממש לא אדם סביר. אחרי כמה כוסות מים ושיחת הרגעה עם המטפלת האישית (aka –my wife) הצלחתי לגבש טיעון פשוט שמצליח להסביר מדוע גוטווין טועה גם ללא השימוש בצירופים שונים של "טיפש" ו"אידיוט": גוטווין טועה משום שמי שגרם לפריצת המשבר הנוכחי אלה הממשלה וסוכניה. הממשל האמריקאי שרצה "בית לכל פועל" הדפיס מצד אחד כסף ללא כל הכרה ומצד שני הפעיל שני בנקים "פרטיים" לכאורה (ורק לכאורה. שני הבנקים הללו פעלו תחת רגולציה והכוונה ממשלתית מלאה כפי שמסביר יפה אורי רדלר.

האחד "פרדי מק" והשני "פאני מיי" שהלוו כסף לכל דורש, בלי קשר ליכולתו להחזיר את המשכנתא שניתנה לו. שני הבנקים הללו, שהיו "פרטיים" רק ב"כאילו" (אותו כאילו מ"ישראבלוף"…) הם אלו שהובילו, כבר באמצע שנות ה-90, לתקומתו של שוק הסאב-פריים. אך הסיפור, כמובן, מסתבך; כל מי שלוקח משכנתא צריך ביטוח למשכנתא וכאן נכנסות לתמונה חברות ביטוח כמו AIG. שוק נדל"ן גואה הוא עסק לספקולנטים ולחברות השקעה שרוצות להרוויח מהעניין, וסחר באופציות ונגזרות הוא עניין טבעי (טוב נו – טבעי יחסית…) במקרה זה וכך גם בנקי השקעות כמו ליהמן ברדרס נכנסים לחגיגה. בשלב מסוים גם בנקים במקומות אחרים רוצים חלק בעוגה והעסק הופך לגלובלי. אך כיוון שכל החגיגה נשענת על כרעי התרנגולת של ג'ון ולינדה – הוא מובטל והיא עובדת בדיינר, הרי שהשוק לא יכול לעלות תמיד ובסופו של יום נגמר לבנקי המשכנתאות וההלוואות האשראי. מתחיל משבר הסאב-פריים. תוך מספר חודשים פונים מיליונים לגבות את ביטוחי המשכנתא שעשו וכך בגל השני למשבר קורסות חברות ביטוח (יתכן ש-AIG אינה האחרונה…) ופקיעתן של אופציות ונגזרות מרוששת בנקי השקעה (וגם כאן – יתכן שליהמן ברדרס אינו האחרון). כל הדינמיקה הזו הוזנה ע"י תאוות הבצע הרגילה בקרב בני אנוש (אותה ניתן לרפא, אם בכלל, רק ע"י שהות ממושכת בגולאג או ברצח עם נוסח החמר-רוז'). אבל מה שהתחיל את כל אלה היו ההלוואות לכל דורש מבית היוצר של הבנקים הפרטיים לכאורה והממשלתיים למעשה, שהניעו את כל העסק, וכן – המימון המרחיב של הבנקים המרכזיים. בקיצור – הממשלה ושלוחיה שיחקו באש, היער נשרף, וגוטווין בא ומאשים את העצים בכך שהם גרמו לשרפה כי הם דליקים ורוצה לתת פרס לממשלה שהציתה את האש. אין ספק, האיש גאון!
לפני מספר ימים פרסם שוקי גלילי את הרשימה הבאה בבלוגו אשר באתר רשימות.
תוכן הרשימה אינו מעניין במיוחד. דווקא הדיון שהתפתח בתגובות תפס את עיני. בתגובה השלישית שוטח שוקי גלילי חלק מתפיסת עולמו הכלכלית. הנה היא כאן לפניכם (בתוספת … כל אימת שנדרש):

זה שיש היצע וביקוש לא אומר שלא צריכה להיות רגולציה. כדאי שלא תהיה יותר מדי רגולציה, אבל פחות מדי רגולציה מזיק. לדוגמה, בנק ישראל – הגוף הכי לא סוציאליסטי בישראל – יכול על-פי חוק להשפיע על שערי המטבע באמצעות שינוי שער הריבית; לקבוע יחס רזרבה לפיקדונות בנקאיים, וכך לשנות את כמות הכסף במשק ולהשפיע על האינפלציה; לפקח על הבנקים, ולחסל קרטלים.
בנק ישראל בחר להתרכז ב"כלי" הראשון, ולכן …. הבנקים מרוויחים הון עתק ואנחנו משלמים עמלות מופקעות. זהו כסף שהולך לאיבוד ומזיק לתוצר, כי התנועה היא מההכנסה הפנויה שלנו (שהייתה יכולה ללכת לצריכה) לכיסים העמוקים ממילא של בעלי הבנקים = לחסכון). על-פי פרדוקס החיסכון התוצאה היא, בין השאר, אבדן תוצר.
הבעיה בתל-אביב דומה. יש כלים אך לא משתמשים בהם. לדוגמה, ישנה חברת עזרה ובצרון, מלכ"ר עירוני שבעבר שימש בין השאר כדי לאזן את מחירי השכירות, באמצעות קנייה ומכירה, השכרה, אחזקה, שיפוץ ואף בניה. היום היא מתרכזת בשיפוץ ואחזקה ופועלת למעשה כחברה ציבורית שפועלת למטרות רווח."

בניגוד לשיטתי במקרה של גוטווין אני לא מתכוון לדון בדבריו של גלילי. אני רק מבקש מכם שתחזרו ותקראו את הנ"ל, ולמרות שאתם אנשים בוגרים ואחראיים, תרשו לעצמכם להתגלגל על הרצפה מצחוק!

"המרדף לאושר".

יולי 26, 2008

כשהסרט הזה הוקרן בבתי הקולנוע בינואר, התעלמתי. מישהו כתב כאן:

אין דבר העומד בפני הרצון של הממסד ההוליוודי שבפעם המיליון מוכר את החלום האמריקאי בדרך שגרתית אך עשויה היטב.

וזה תואם את הביקורת שגרמה לי אז להתעלם מן הסרט. טעות גדולה. זו הביקורת שממנה הייתי צריכה להתעלם. אכן, סיפורים כאלו סופרו כבר בסרטים, ולא רק בהם, פעמים רבות, אבל כנראה שלא מספיק. ראיתי את הסרט במקרה הלילה בכבלים, ואני ממליצה בחום. עשו מאמץ, חפשו וצפו.

כאן מובא הסיפור של כריסטופר גרדנר, האיש שעל האוטוביוגרפיה שלו מבוסס הסרט.

ד"א, הסרט הזה השכיח ממני לגמרי את "האביר האפל" שראינו רק כמה שעות לפני זה. לא שהבטמאן החדש אינו סרט טוב – הסרט טוב מאד, אם כי קצת ארוך מדי. על כריסטיאן בייל, שהוא אחד השחקנים המעניינים שפועלים היום, לא צריך להרחיב את הדיבור (אם לא ראיתם את 3:10" ליומה" – הפסדתם), וכנ"ל לגבי כריסטופר נולן ("ממנטו" הוא סרט שלא דומה לאף סרט אחר שראיתי אי פעם). ההפתעה הגדולה באמת בסרט הוא הית' לדגר. תמיד ידעתי שיש לו פוטנציאל להיות כוכב, אבל מה שהוא עשה עם הג'וקר זה משחק ברמה אחרת לגמרי. כמה חבל שהטמבל הרג את עצמו בגיל כל כך צעיר, כשכל עתידו לפניו.

כאן יש מאמר שמתאר יפה את הבעיה המובנית בז'נר של סרטי גיבורי העל. אפרופו אלו (וויל סמית' לעיל) גם "הנקוק" הוא סרט יוצא דופן ונחמד מאוד.

מי צריך את הממשלה המשרד הממשלתי הזה? (או פוסט שמדבר על כל מיני "איזמים", אבל רק בהתחלה).

יולי 22, 2008

הכותרת נראית כפי שהיא נראית כדי שאף אחד לא יבהל ויחשוב שיש לו עסק עם אנרכיסטית, כי אני לא. הבעיה עם האנרכיזם שלמרות שהוא (בשונה מקומוניזם, למשל) מקובל עלי לגמרי מבחינה מוסרית, הוא אינו ישים במציאות (הפעם בדומה לקומוניזם). הבעיה עם המינרכיזם (שאליו אני נוטה), היא שהוא אמנם מאפשר ממשלה מינימלית, אבל טבען של ממשלות הוא לא להשאר מינימליות. ההיפך, טבען של הממשלות הוא לגדול ולהתרחב, (ולזלול), ולהשתלט על כל חלקה אפשרית בחיי האזרחים. החכמה היא, אם כן, לא רק לצמצם את גדלה של הממשלה, אלא לבנות מערכת שלא מאפשרת לה לגדול מעבר למילוי תפקידה ההכרחי, קרי הגנה פיזית על אזרחים ורכושם (דבר שאותו היא, כמו דברים רבים אחרים שהיא לא אמורה לעשות, עושה במידת הצלחה מאד מפוקפקת).

אני לא יודעת איך עושים זאת. גדולים וחכמים ממני ניסו, אך הצליחו רק באופן חלקי, ומה שעוד יותר גרוע, זמני. מדי פעם אני קוראת על רעיונות מעניינים שמטרתם לתקן את המעוות, אבל בכולן ניתן למצוא טעם לפגם, מסיבות שונות, אבל בעיקר בגלל שהן מפספסות נתון אחד בסיסי בטבע האנושי. נתון זה אפשר לסכם בקצרה כך: בני האדם מוכנים למכור את חרותם בעבור נזיד עדשים (ממשי או כזה שרק בבחינת הבטחה). העובדה שאם וויתור על חרותם הם נפתרים מן האחריות הכבדה למדי על חייהם היא בבחינת בונוס.

טוב,אז כנראה שלא נצליח להפטר ממשרד הרווחה, משרד הבריאות ומשרד החינוך. אבל אולי אפשר לפחות להפתר ממשרד הספורט והתרבות? לא? אז אולי מרשות השידור? טוב, אז לפחות מאגרת הטלויזיה? או לפחות אולי לא להשתמש בכספינו כדי לאיים עלינו שאם לא נשלם עבור ערוץ 1 שממילא אינינו צופים בו, נאלץ לשלם בנוסף גם קנסות וריבית?

אזרחים סוג א'?

יולי 1, 2008

אני מסכימה עם השרה יולי תמיר שהאב שנגח במנהלת בית הספר של בתו (נגח? מה קרה, אגרופים וכפות כבר לא באופנה?) צריך לשבת בכלא. הבעיה שלי היא עם הדגש על 'תקיפות של עובדי ציבור'. עם גב' תמיר היתה מדברת ספציפית על מורים בלבד, עדיין לא הייתי מקבלת את הטענה, אבל הייתי מזדהה משהו, כי גם אני חושבת שלמורים צריך להיות מעמד מיוחד בחברה. אך קריאתה זו בא זמן קצר לקריאה דומה לענישה מיוחדת לתוקפי רופאים, וגם תמיר עצמה מפרטת מעט את המושג עובדי ציבור ,ומציינת בנוסף למורים, גם רופאים ועובדים סוציאליים. אני חוששת שהגברת תמיר טעתה בבחירת המונח (לא ממש באשמתה: זו טעות מושרשת אצלנו), ומה שהיא מתכוונת באמת זה עובדי מדינה, אחרת היתה צריכה לכלול בקבוצה זו גם עובדי בנקים, עובדי חברות טלפונים, ואולי אף שרברבים וחשמלאים. כולם משרתים את הציבור, וכולם נחוצים לנו מאד בשעת הצורך. אמנם גם אז הייתי מתנגדת להגדרה נפרדת של קבוצה זו בחוק נגד אלימות, או כל קבוצה אחרת, אם כבר מדברים על זה. אלימות פיזית צריכה להיות אסורה נגד כל אדם (אלא אם כן מדובר באלימות כתגובה לאלימות, כלומר הגנה עצמית). אבל מרגיזה אותי במיוחד ההתייחסות הספציפית לעובדי מדינה. כלומר, אתם הפלבאים יכולים לכסח אחד את השני, כי זה הטבע שלכם, ואין הרבה מה לעשות נגד זה. אבל שלא תעזו להרים יד נגד אחד משלנו.

כמובן שיש מי שיבוא ויטען שממילא אין כמעט אלימות נגד עובדי ציבור בסקטור הפרטי, ורוב האלימות מופנת נגד עובדי מדינה. תגובתי לכך היא שהטוען נחן בכושר הבחנה, ושכיוון מחשבתו זה ראוי לעדוד. השלב הבא בכיוון מחשבה זה לשאול מדוע זה המצב, ומה נתן לעשות כדי לשנותו?

על ליבת הדמוקרטיה וחוק ההסדרים

יוני 29, 2008

לפני שאפצח בשיר מזמור, אני מבקש להבהיר שחוק ההסדרים הוא בעיני אחד הסימפטומים המרכזיים למצבה העגום של הדמוקרטיה הישראלית. חוק מעין זה יכול להתקיים רק במדינה שבה יסודות השלטון רעועים ורקובים.
אלא שבניגוד לכל אותם תמימים ומיתממים  שקוראים לביטול חוק ההסדרים, אני חושב שלעת הזו, במצבה הנוכחי של מדינת ישראל, חוק ההסדרים הוא רע הכרחי שאל לנו לבטלו!

בעת האחרונה קיבלתי פניות רבות מאנשים שונים להצטרף ולחתום על עצומות שונות הקוראות לביטול חוק ההסדרים. חוק ההסדרים, למי שאינו יודע, הוא חוק מוזר למדי שנחקק אי אז בימים החשוכים של שנת 1985. סקירה לא רעה (כולל דוגמאות לחוקים דומים ממדינות אחרות) מופיעה כאן.

לשוללי החוק טיעונים רבים. את עיקר הטיעונים תוכלו למצוא כאן.

מה זה אומר לכל הרוחות?! ובכן – תארו לעצמכם ששלושה אנשים רוצים לחלק עוגה, והם מסכימים שכל החלטה תוכרע בהצבעה ברוב קולות. נניח שפלוני מציע לחלק את העוגה שווה בשווה בין כולם. אלא שאז מגיע מישהו (אתם יודעים – המניאק הזה שאף פעם לא מחליף בשמירה…) ורומז לאלמוני שהוא יכול להציע לפלמוני לחלק ביניהם את העוגה ולזרוק את פלוני לכלבים. פלוני לא נותר חייב ומציע לפלמוני לקחת שני שלישים מהעוגה, להותיר לו שליש ולזרוק את אלמוני לכלבים. וכך הם ממשיכים עד עצם היום הזה…
הליבה של המשחק הנ”ל אלו כל החלוקות של העוגה כולה בין שלושת האנשים, כך שאין תת-קבוצה שיכולה לשפר את מצבה (למשל, ע”י זריקת אחד האחרים לכלבים). הטיעון הנ”ל מראה שהליבה של המשחק הדמוקרטי ריקה.

אך התשובה הזו אינה מספקת. הרי הח”כים כן מעבירים חוקים, וה”שמור לי ואשמור לך” עובד בכנסת. אכן כן – ללא חוק ההסדרים הח”כים ישחקו במשחק החוזר (ויש שיאמרו – במשחק המסוכן…) שמהלכיו מתוארים להלן: כל סיבוב נפתח בשלב א’, כשהממשלה גובה מסים, מנפיקה אג”ח בריבית שערורייתית (שאותה ישלמו למשקיעים הדורות הבאים) ומדפיסה כסף, ובמקביל חברי הכנסת החביבים שלנו מציעים הצעות חוק, איש כאשר ידבנו ליבו. כל ח”כ עורך לעצמו חשבון פשוט של החוקים שיסייעו לו להיבחר בשנית (ולהם הוא מוסיף את חתימתו בשלב הצעת החוק), אלו שהוא אדיש לגביהם (ויוכל להיעזר בהם ע”י התניית תמיכתו בהם בתמיכה של מציעי החוק בחוקים שבהם הוא חפץ), ואלו שיסכנו את מעמדו (למשל – אם אתה אברהם רביץ, בוודאי לא תרצה לתמוך בהצעה של זהבה גלאון להענקת קצבאות חודשיות להומוסקסואלים). בשלב הבא מתנהל משא ומתן (כולל איומים שלא להצביע, לתקוע החלטות בוועדות, לנקום ולנטור לעולם ועד, ושאר עניינים) בין הח”כים, שלא חייבים דבר לאף אחד מלבד עצמם, ובו נקבעת תמונת ההצבעה.
בשלב ב’ הח”כים מצביעים על החוקים.
בשלב ג’ הממשלה נתקעת עם המון חוקים שונים ומשונים, שלשם אכיפתם צריך להעלות את נטל המס או ללוות כספים. אחרי המון בלגן חלק מהחוקים הללו אכן מיושמים (משיקולים גועליציוניים כאלה ואחרים) והממשלה מוסיפה עוד כמה היטלים לא ברורים (היטל רקע כתת סעיף למס השלטים, העלאה של 4% למס על דירות חדשות שיעמוד מעתה על 46% במקום 42%, וכו’), מנפיקה עוד כמה אג”חים בריבית שערורייתית (שאותה ישלמו למשקיעים הדורות הבאים…) ובעיקר מדפיסה כסף.
שלב ד’ – חוזר חלילה…

יש דבר טוב אחד בלבד בבועה הנחמדה הזו – היא לא תאריך ימים אלא תתפוצץ מהר מאוד לכולנו בפנים (וזה כבר רע מאוד). הבועה הזו כבר התפוצצה בעבר, כאשר כבר לא נמצא מי שיהיה מוכן להלוות סנט אחד למדינת ישראל, והדפסת השטרות הובילה לאינפלציה רצחנית. התשובה לכך היתה החוק המושמץ ביותר בישראל דהיום, קרי – “חוק ההסדרים”.
במשך שנים לא היתה התנגדות  רבה במיוחד לחוק עצמו. בין אם משום שנשיכתו לא היתה קשה במיוחד, ובין אם משום שחלק מאיתנו זכר עוד את מכאובי האינפלציה והאבטלה.
אלא שהשנים עברו, הזיכרון התעמעם, ובא לו ביבי שהבין את הפוטנציאל העצום שטמון בחוק לריסון התקציב (לאחר שהתנהגותם הפרועה של חברי הכנסת ומדיניות מחמירה פחות מצד משרד האוצר הובילה את ישראל אל עבר פי פחת) והנה שבים ובאים אותם אלה שרוצים לשחזר את “הצלחות העבר” וקוראים לתת לכנסת לפעול מתוך “דאגתם העצומה לדמוקרטיה הישראלית”.
אז זהו, שלא דאגה ולא נעליים. מבט חטוף בארגונים שמעורבים בקמפיין הזה מבהיר שיש פה ערימה של הונים, שמעוניינים שנשלם עוד ועוד מסים, שילדינו ישקעו בחובות עד צוואר, שהממשלה תדפיס עוד ועוד כסף (ותביא לאינפלציה שהיא צורה נוספת של מס), רק כדי שהם יוכלו להגדיל את השלמונים המועברים אליהם מהקופה הציבורית. ואפילו היו הם כולם צדיקים, הרי שטענותיהם הן קש וגבבה, שכן הדמוקרטיה הישראלית לא תשתנה אם החוק יבוטל. ההפך הגמור יקרה – יוסר אחד המחסומים האחרונים שעומדים בין להקת חיות הטרף הידועה גם בשם “כנסת ישראל”, ובין הכיס של כל אחד ואחד מאיתנו. האנרכיה של הגוף הלא ראוי הזה תעלה במהרה על גדותיה (וגם תעלה בהרבה מאוד דמים…). מי שחרד לדמוקרטיה הישראלית ראוי לו שיפעל לשינוי שיטת השלטון כאן מיסודה. להפרדה אמתית בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת (ואצ”ל השופטת…), ע”י הפרדת ההצבעה לראשות הממשלה מההצבעה לכנסת (והפרדה בין שירות הציבור בממשלה לבין שירות הציבור בפרלמנט…), הפיכת הכנסת ממוסד שבסמכותו לחוקק חוקים כאוות נפשם (וצורכיהם) של חבריו, למוסד שתפקידו העיקרי (ואולי הבלעדי) פיקוח על התנהלותה של הממשלה, והוספת שינויים בהליך בחירת הנציגים לכנסת שיבטיחו השפעה אמתית שלנו כציבור על הרכב בית הנבחרים (בניגוד למצב שבו חובב גולאש שמנמן או זקן בשמלה יכולים להכתיב למאות אלפים מי יהיו נציגיהם בכנסת). כאשר כל זה יקרה, יחזור האוצר לגודלו הטבעי: כאשר הממשלה תהיה זו שמציעה את החוקים ומנהלת את המדינה, והכנסת היא הגוף המאשר והמפקח, לא יהיה צורך בחוק ההסדרים, ו”נערי האוצר” ישובו לתפקידם כרואי החשבון ויועצי ההשקעות של ממשלת ישראל.

ברכת הקורבן

יוני 15, 2008

משחק סכום אפס הוא משחק רב משתתפים, שבו סכום הרווחים של כל המשתתפים הינו אפס. לדוגמה: במשחק הימורים, כל אגורה שזכו בה המאושרים, היא אגורה שהפסידו האחרים. כך יוצא שאם לוקחים את כל מה שהרוויח כל משתתף (כשהרווח של חלק מהמשתתפים הוא למעשה שלילי) מתקבלת תוצאה אפס.

המשותף לכל בני האדם הוא היותם צרכנים אם הרבה, ואם מעט. כדי לצרוך שומה עלינו להתפרנס. ישנן למעשה שלוש דרכים להתפרנס. שלוש דרכים בלבד ואין בלתן:

  • פרודוקטיביות: אספקת מוצר או שירות למי שחפץ בו תמורת מוצר או שירות שברצוננו לצרוך, על בסיס של רצון טוב משני הצדדים.
  • שוד: נטילה בכוח של מוצר או שירות שברצוננו לצרוך.
  • קבצנות: קבלת מוצר או שירות מהזולת ללא תמורה. צד שווה בין קבצנות ופרודוקטיביות, בכך שהיא נגבית על בסיס רצון טוב. וצד שווה לקבצנות ולשוד ששניהם נעשים ללא פרודוקטיביות.

ישנה קבצנות אשר קרובה יותר לפרודוקטיביות, כאשר גם הנותן עושה זאת על סמך רצונו הטוב לעזור לזולתו, וגם הזולת מקבל, לאחר שבלית ברירה הפך לנזקק. אבל ישנה קבצנות הקרובה יותר לשוד, לאמור: אם לא תממן אותי אז אצא לתרבות רעה ואלסטם את הבריות. מתקבלים אפוא שני קצוות בינהן אפשר להתפרנס: הקצה האחד פרודוקטיביות, והשני שוד. גם פרודוקטיביות וגם שוד אינם משחק סכום אפס. אלא שבמשחק פרודוקטיבי הסה"כ המתקבל הוא חיובי, לאחר שכל צד קיבל את מה שרצה, לדוגמה: היטבתי את ליבי במסעדה ושילמתי עבור השירות, עתה הפכתי לאדם שבע ויכול להתרכז בעבודתי כשאני על בטן מלאה. גם בעל המסעדה הרוויח מכך שסעדתי אצלו, והמלצרים, ומשכיר המקום, והטבח, וכן הלאה. ראייה לכך שהמשחק הכלכלי איננו משחק סכום אפס היא העובדה הפשוטה שכל משק חופשי בתנאי שלום וללא אסונות טבע חריגים נתון בצמיחה מתמדת.

גם בשוד לעומת זאת הסה"כ שמתקבל שונה מאפס, אלא שהפעם הוא סה"כ שלילי. לדוגמה: הייתה לי מכונית ששווייה המערך היה 80 אלף ₪. המכונית נגנבה ונמכרה למשחטת רכב. הגנב הרוויח 10 אלף ₪, המשחטה הרוויחה 5 אלף ₪ ממכירת חלפים. כלומר, בעל הרכב הפסיד ,80 וחבורת הגנבים הרוויחה סה"כ 15 אלף ₪. קיבלנו מנה של 65- אלף ₪ (לשאלה אם היה ביטוח או לא היה אין כל חשיבות, כי אם היה אז המחיר של 80 אלף ₪ היה מוטמע בעלות הפרמיה שהיו נדרשים כלל בעלי הפוליסות לשלם).

כללו של דבר: אוכלוסיית העולם מתפרנסת באופן אשר נע בין שני הקצוות: פרודוקטיביות ושוד. חלק מאיתנו קרובים יותר לקצה הפרודוקטיבי, וחלק אחר מאיתנו קרוב יותר לקצה השוד.

קיים אפוא עימות בין אוכלוסיית הפרודוקטיביים לאוכלוסיית הבוזזים, אך עימות זה איננו עימות סימטרי כלל וכלל.

הפרודוקטיביים אינם זקוקים לבוזזים. אוכלוסיית הפרודוקטיביים מסתדרת היטב ללא ביזה. לבוזזים לעומת זאת אין להם קיום ללא הפרודוקטיביים. הם זקוקים לפרודוקטיביים כמו אויר לנשימה, הנחת היסוד שלהם היא שיש מי שעמל לייצר, אחרת את מי יוכלו לבזוז?

נקודה נוספת של חוסר סימטריה היא הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להרוס עמל של שנים.

בכל מסגרת מדינית קיימים אלמנטים פרודוקטיביים, דהיינו ספקי מוצרים ושירותים לאלה המעוניינים לקנות, ואלמנטים בוזזים. הביזה נעשית באמצעות פשיעה ואלימות, אבל גם באמצעים חוקיים עם הכשר בג"ץ. מיסים, הגבלות, הלאמה, שביתות בריוניות, רגולציה וויסות שערי החליפין, כל אלה נוטלים חלק בביזה. כאשר ידם של הראשונים על העליונה השוק מגיב בצמיחה, כלומר בעלייה ברמת החיים. כאשר ידם של האחרונים על העליונה מגיב השוק בהאטה והגדלת העוני.

הקטע הבא אינו מומלץ למי שהתקינות הפוליטית יקרה לליבו.

ממש כשם שבתוך המסגרת המדינית עצמה קיימים אלמנטים פרודוקטיביים ואלמנטים בוזזים בזבזניים, כך קיימות מסגרות מדיניות הנוטות יותר לפרודוקטיביות וכאלה הנוטות לביזה. כבר בתנ"ך מופיע הסיפור על שבטי המדיינים שגרו במדבר, ועם בוא האביב כשהתבואה הייתה מבשילה, עוד בטרם הספיקו השבטים העבריים לאסוף את התבואה מן השדה, היו המדיינים פושטים על השדות, חומסים את התבואה למחייתם ומותירים אחריהם אדמה חרוכה. באופן דומה חדרו שבטי ההונים למרכז אירופה, שדדו את הגותים הויזגותים והרומאים. העימות אפוא בין החברות המבוססות על ביזה, לבין החברות המבוססת על פרודוקטיביות הינו בלתי נמנע.

עימות כזה, רבותי, הוא בדיוק נמרץ העימות שבין מדינת ישראל לבין הפלסטינים. יהודים בעלי זהות לאומית עתיקת יומין שהגיעו לארץ שוממה וזנוחה, בנו, ייצרו, ויצרו (מבלי להתעלם מלא מעט חריקות בתהליך הבנייה). באותו פרק זמן החל גם הקיום הטפילי של היריב. הזהות הלאומית הפלסטינאית לא התקיימה לפני שהמפעל הציוני הפך לעובדה. עד אז היו אלה הערבים תושבי PALASTINA, שם שהוענק לרצועת החוף ע"י היוונים, על שם הפלשתים, שחיו שם. היות ובני העם היושב ב-PALASTINA אינם מסוגלים להגות את האות הראשונה שאחרים העניקו לארצם (ארצם ע"פ טענתם), הסבו הם את השם ל-FALASTIN, אבל נניח לסמנטיקה. מדובר בעם שללא האמצעים הטכנולוגיים שהביא עמו הכיבוש, לא היה יכול להפעיל נגדנו את נשקו העיקרי, הרחם של האישה הפלסטינית.

על העימות שלנו עם הפלסטינאים אפשר לומר בוודאות דבר אחד: הפלסטינאים זקוקים לישראל, הישראלים אינם זקוקים לפלסטינאים.

המגמה הזאת של שודד העושה שימוש באנרגיות שרידות אשר נוצרו ע"י קרבנו נמשכת בימים אלה בסרקזם בלתי נסבל. כשבסדנאות ייצור פצצות המרגמה המכוונות נגדנו, פועלים מכשירים על חשמל המופק בישראל, המימון לטרור מגיע בתיווך ישראלי, המזון הנצרך על ידי רוצחי ילדנו מועבר מישראל. מסופי הגבול, שהם צורך עזתי מובהק ולא צורך ישראלי, מהווים מטרה נייחת לפיגועים. כך נותן הקורבן לגיטימציה מוסרית לשודד. כך מעניק הנגזל את ברכתו לגזלן.

בימים אלה כשפוליטיקאים שוקלים איך לגזור קופונים, תוך סיכון טובי בנינו בסמטאות ג'בליה ובית חנון, אפשר לצאת רק בקריאה אחת: בשם השפיות הפסיקו להזין את הטרור!

כשהרוח פוגשת את החומר.

מאי 30, 2008

אני אוהבת את הסיפור הזה מכמה סיבות. אני אוהבת את העובדה שהתזמורת החשובה ביותר בארץ, (ומן החשובות בעולם) נעזרת בתורמים פרטיים. אני מקווה שחלקו של משלם המסים בתקציב התזמורת (והתרבות בכלל) יירד בהדרגה לאפס (אני יוצאת מתוך הנחה שזה עדיין לא קרה – תקנו אותי אם אני טועה), ושהתזמורת תתקיים מתרומות וממכירת כרטיסים ומנויים.

אני אוהבת את העובדה שהתורמים העשירים לא מתביישים בעושרם, ולא מסתירים, ואף מפרסמים את העובדה שהם תורמים לתרבות או כל מטרה חשובה אחרת.

אני גם אוהבת את העובדה שכאשר תורם כזה עובר את גבול הטעם הטוב, ומתייחס למטרה החשובה למענה הוא תורם כסתם עוד דרך לפרסם את עצמו ואת עסקיו, הקהל לא מתבייש להביע את דעתו בקול רם ובצורה שלא משתמעת לשתי פנים. יחד עם זאת, אסור שהלקוחות של התזמורת – הקהל – ישכחו שבעל המאה הוא בעל הדעה, ושהם תמיד צריכים להיות מוכנים לאפשרות שיצטרכו לשלם מחיר מלא עבור התענוג.

שמרנות בלי רחמנות?

מאי 29, 2008

למי שזקוק, להלן תרגום המובאה מתוך דבריו של האקבי:

רפובליקאים צריכים להיות רפובליקאים. האיום הגדול ביותר על הרפובליקניזם הקלאסי הוא לא ליברליזם; זה אותו הסוג החדש של ליברטריאניזם, שהוא ליברליזם חברתי, ושמרנות כלכלית, אבל זוהי שמרנות כלכלית חסרת לב, בלתי רגישה, חסרת נשמה, כי היא אומרת: "תראו, אנחנו רוצים לצמצם מסים, ולסלק ממשלה. אם זה אומר שזקנים לא יקבלו את התרופות שלהם, שיהיה. אם זה אומר שילדים קטנים ישארו ללא השכלה ושרותי בריאות, שיהיה". נו, זהו אולי מסר כלכלי-שמרני טהור, אבל זהו אינו מסר אמריקאי. זה לא יילך. אנשים לא יקנו את זה,כי אנחנו לא אומה כזאת. זהו לא רפובליקניזם היסטורי. רפובליקניזם היסטורי לא שונא ממשלה, רק שהיא צריכה להיות מצומצמת ככל האפשר. אבל הם גם מבינים שעבור ממשלה צריך לשלם.

האקבי מתקיף איש קש. כמובן שיש אנשים חסרי לב גם בין הליברטריאנים, בדיוק כמו שיש כאלו גם בין הליברלים, השמרנים, נהגי מוניות, וחוקרי חיי המין של הדבורים. אבל להציג אנשים חסרי לב שמוכנים לזנוח ילדים, זקנים וחולים כאיזשהו זרם אידאולוגי בתנועה הליברטריאנית זו דמגוגיה זולה. סיסמאות כאלו יכולות להמכר במקום כמו ישראל, בה אין מסורת ליברלית קלאסית (או כל מסורת ארוכת טווח מספקי כדי להשען עליה). בארה"ב "מדינת הרווחה" היא תופעה חדשה מאד יחסית להיסטוריה הארוכה של חרות, יזמה פרטית ובעיקר של סגולה אזרחית, ששורשיה נטועים במאות רבות של תרבות כזו באנגליה. האקבי מתעלם מהיסטוריה התרבותית והפוליטית של האומה שלו, ופונה לבורות, תעבת בצע וצרות עין של מאזיניו. לצערי, גישה זו בד"כ מוכיחה את עצמה כיעילה מאד.