Archive for the ‘כלכלה וכספים’ Category

גם לי יש הצעה אופרטיבית. Nice job if you can get it

יולי 22, 2008

יש משהוא בדבריו של רובי ריבלין, שאומר שביטול הפנסיה של עזמי בשארה יפגע בחסינות עתידית של ח"כים אחרים. לעומת זאת, אם נבטל את כל הפנסיות של כל הח"כים, נהרוג את הציפור הזאת, ועוד הרבה ציפורים שמנות לדורות שיבואו. איך לא חשבו על זה קודם?

——————

I tend to agree with MK Rivlin (one of the more decent ones), that revoking Bishara's pension might prove counterproductive. I do have a solution of my own though: revoke all MKs' pensions, and kill 120 birds' worth with one stone many times over!

מי צריך את הממשלה המשרד הממשלתי הזה? (או פוסט שמדבר על כל מיני "איזמים", אבל רק בהתחלה).

יולי 22, 2008

הכותרת נראית כפי שהיא נראית כדי שאף אחד לא יבהל ויחשוב שיש לו עסק עם אנרכיסטית, כי אני לא. הבעיה עם האנרכיזם שלמרות שהוא (בשונה מקומוניזם, למשל) מקובל עלי לגמרי מבחינה מוסרית, הוא אינו ישים במציאות (הפעם בדומה לקומוניזם). הבעיה עם המינרכיזם (שאליו אני נוטה), היא שהוא אמנם מאפשר ממשלה מינימלית, אבל טבען של ממשלות הוא לא להשאר מינימליות. ההיפך, טבען של הממשלות הוא לגדול ולהתרחב, (ולזלול), ולהשתלט על כל חלקה אפשרית בחיי האזרחים. החכמה היא, אם כן, לא רק לצמצם את גדלה של הממשלה, אלא לבנות מערכת שלא מאפשרת לה לגדול מעבר למילוי תפקידה ההכרחי, קרי הגנה פיזית על אזרחים ורכושם (דבר שאותו היא, כמו דברים רבים אחרים שהיא לא אמורה לעשות, עושה במידת הצלחה מאד מפוקפקת).

אני לא יודעת איך עושים זאת. גדולים וחכמים ממני ניסו, אך הצליחו רק באופן חלקי, ומה שעוד יותר גרוע, זמני. מדי פעם אני קוראת על רעיונות מעניינים שמטרתם לתקן את המעוות, אבל בכולן ניתן למצוא טעם לפגם, מסיבות שונות, אבל בעיקר בגלל שהן מפספסות נתון אחד בסיסי בטבע האנושי. נתון זה אפשר לסכם בקצרה כך: בני האדם מוכנים למכור את חרותם בעבור נזיד עדשים (ממשי או כזה שרק בבחינת הבטחה). העובדה שאם וויתור על חרותם הם נפתרים מן האחריות הכבדה למדי על חייהם היא בבחינת בונוס.

טוב,אז כנראה שלא נצליח להפטר ממשרד הרווחה, משרד הבריאות ומשרד החינוך. אבל אולי אפשר לפחות להפתר ממשרד הספורט והתרבות? לא? אז אולי מרשות השידור? טוב, אז לפחות מאגרת הטלויזיה? או לפחות אולי לא להשתמש בכספינו כדי לאיים עלינו שאם לא נשלם עבור ערוץ 1 שממילא אינינו צופים בו, נאלץ לשלם בנוסף גם קנסות וריבית?

האירוניה. The irony

יולי 8, 2008

מדהים כמה שהם עיוורים לאירוניה:

G-8 leaders gathered at a posh resort in Japan this week to dine on taxpayer-bought 19-course meals*. The Guardian reports that just one such meal included caviar; sea urchin; "a fan and decorated with bamboo grasses, including diced fatty tuna fish, avocado and jellied soy sauce, and pickled conger eel with soy sauce"; "hairy crab Kegani bisque-style soup"; "salt-grilled bighand thornyhead (a small, red Pacific fish) with a vinegary water pepper sauce"; and "milk-fed lamb, roasted lamb with cepes, and black truffle with emulsion sauce".

Top item on the G-8 agenda: global food shortages.

——————

Amazing how blind are they to the irony

אזרחים סוג א'?

יולי 1, 2008

אני מסכימה עם השרה יולי תמיר שהאב שנגח במנהלת בית הספר של בתו (נגח? מה קרה, אגרופים וכפות כבר לא באופנה?) צריך לשבת בכלא. הבעיה שלי היא עם הדגש על 'תקיפות של עובדי ציבור'. עם גב' תמיר היתה מדברת ספציפית על מורים בלבד, עדיין לא הייתי מקבלת את הטענה, אבל הייתי מזדהה משהו, כי גם אני חושבת שלמורים צריך להיות מעמד מיוחד בחברה. אך קריאתה זו בא זמן קצר לקריאה דומה לענישה מיוחדת לתוקפי רופאים, וגם תמיר עצמה מפרטת מעט את המושג עובדי ציבור ,ומציינת בנוסף למורים, גם רופאים ועובדים סוציאליים. אני חוששת שהגברת תמיר טעתה בבחירת המונח (לא ממש באשמתה: זו טעות מושרשת אצלנו), ומה שהיא מתכוונת באמת זה עובדי מדינה, אחרת היתה צריכה לכלול בקבוצה זו גם עובדי בנקים, עובדי חברות טלפונים, ואולי אף שרברבים וחשמלאים. כולם משרתים את הציבור, וכולם נחוצים לנו מאד בשעת הצורך. אמנם גם אז הייתי מתנגדת להגדרה נפרדת של קבוצה זו בחוק נגד אלימות, או כל קבוצה אחרת, אם כבר מדברים על זה. אלימות פיזית צריכה להיות אסורה נגד כל אדם (אלא אם כן מדובר באלימות כתגובה לאלימות, כלומר הגנה עצמית). אבל מרגיזה אותי במיוחד ההתייחסות הספציפית לעובדי מדינה. כלומר, אתם הפלבאים יכולים לכסח אחד את השני, כי זה הטבע שלכם, ואין הרבה מה לעשות נגד זה. אבל שלא תעזו להרים יד נגד אחד משלנו.

כמובן שיש מי שיבוא ויטען שממילא אין כמעט אלימות נגד עובדי ציבור בסקטור הפרטי, ורוב האלימות מופנת נגד עובדי מדינה. תגובתי לכך היא שהטוען נחן בכושר הבחנה, ושכיוון מחשבתו זה ראוי לעדוד. השלב הבא בכיוון מחשבה זה לשאול מדוע זה המצב, ומה נתן לעשות כדי לשנותו?

על ליבת הדמוקרטיה וחוק ההסדרים

יוני 29, 2008

לפני שאפצח בשיר מזמור, אני מבקש להבהיר שחוק ההסדרים הוא בעיני אחד הסימפטומים המרכזיים למצבה העגום של הדמוקרטיה הישראלית. חוק מעין זה יכול להתקיים רק במדינה שבה יסודות השלטון רעועים ורקובים.
אלא שבניגוד לכל אותם תמימים ומיתממים  שקוראים לביטול חוק ההסדרים, אני חושב שלעת הזו, במצבה הנוכחי של מדינת ישראל, חוק ההסדרים הוא רע הכרחי שאל לנו לבטלו!

בעת האחרונה קיבלתי פניות רבות מאנשים שונים להצטרף ולחתום על עצומות שונות הקוראות לביטול חוק ההסדרים. חוק ההסדרים, למי שאינו יודע, הוא חוק מוזר למדי שנחקק אי אז בימים החשוכים של שנת 1985. סקירה לא רעה (כולל דוגמאות לחוקים דומים ממדינות אחרות) מופיעה כאן.

לשוללי החוק טיעונים רבים. את עיקר הטיעונים תוכלו למצוא כאן.

מה זה אומר לכל הרוחות?! ובכן – תארו לעצמכם ששלושה אנשים רוצים לחלק עוגה, והם מסכימים שכל החלטה תוכרע בהצבעה ברוב קולות. נניח שפלוני מציע לחלק את העוגה שווה בשווה בין כולם. אלא שאז מגיע מישהו (אתם יודעים – המניאק הזה שאף פעם לא מחליף בשמירה…) ורומז לאלמוני שהוא יכול להציע לפלמוני לחלק ביניהם את העוגה ולזרוק את פלוני לכלבים. פלוני לא נותר חייב ומציע לפלמוני לקחת שני שלישים מהעוגה, להותיר לו שליש ולזרוק את אלמוני לכלבים. וכך הם ממשיכים עד עצם היום הזה…
הליבה של המשחק הנ”ל אלו כל החלוקות של העוגה כולה בין שלושת האנשים, כך שאין תת-קבוצה שיכולה לשפר את מצבה (למשל, ע”י זריקת אחד האחרים לכלבים). הטיעון הנ”ל מראה שהליבה של המשחק הדמוקרטי ריקה.

אך התשובה הזו אינה מספקת. הרי הח”כים כן מעבירים חוקים, וה”שמור לי ואשמור לך” עובד בכנסת. אכן כן – ללא חוק ההסדרים הח”כים ישחקו במשחק החוזר (ויש שיאמרו – במשחק המסוכן…) שמהלכיו מתוארים להלן: כל סיבוב נפתח בשלב א’, כשהממשלה גובה מסים, מנפיקה אג”ח בריבית שערורייתית (שאותה ישלמו למשקיעים הדורות הבאים) ומדפיסה כסף, ובמקביל חברי הכנסת החביבים שלנו מציעים הצעות חוק, איש כאשר ידבנו ליבו. כל ח”כ עורך לעצמו חשבון פשוט של החוקים שיסייעו לו להיבחר בשנית (ולהם הוא מוסיף את חתימתו בשלב הצעת החוק), אלו שהוא אדיש לגביהם (ויוכל להיעזר בהם ע”י התניית תמיכתו בהם בתמיכה של מציעי החוק בחוקים שבהם הוא חפץ), ואלו שיסכנו את מעמדו (למשל – אם אתה אברהם רביץ, בוודאי לא תרצה לתמוך בהצעה של זהבה גלאון להענקת קצבאות חודשיות להומוסקסואלים). בשלב הבא מתנהל משא ומתן (כולל איומים שלא להצביע, לתקוע החלטות בוועדות, לנקום ולנטור לעולם ועד, ושאר עניינים) בין הח”כים, שלא חייבים דבר לאף אחד מלבד עצמם, ובו נקבעת תמונת ההצבעה.
בשלב ב’ הח”כים מצביעים על החוקים.
בשלב ג’ הממשלה נתקעת עם המון חוקים שונים ומשונים, שלשם אכיפתם צריך להעלות את נטל המס או ללוות כספים. אחרי המון בלגן חלק מהחוקים הללו אכן מיושמים (משיקולים גועליציוניים כאלה ואחרים) והממשלה מוסיפה עוד כמה היטלים לא ברורים (היטל רקע כתת סעיף למס השלטים, העלאה של 4% למס על דירות חדשות שיעמוד מעתה על 46% במקום 42%, וכו’), מנפיקה עוד כמה אג”חים בריבית שערורייתית (שאותה ישלמו למשקיעים הדורות הבאים…) ובעיקר מדפיסה כסף.
שלב ד’ – חוזר חלילה…

יש דבר טוב אחד בלבד בבועה הנחמדה הזו – היא לא תאריך ימים אלא תתפוצץ מהר מאוד לכולנו בפנים (וזה כבר רע מאוד). הבועה הזו כבר התפוצצה בעבר, כאשר כבר לא נמצא מי שיהיה מוכן להלוות סנט אחד למדינת ישראל, והדפסת השטרות הובילה לאינפלציה רצחנית. התשובה לכך היתה החוק המושמץ ביותר בישראל דהיום, קרי – “חוק ההסדרים”.
במשך שנים לא היתה התנגדות  רבה במיוחד לחוק עצמו. בין אם משום שנשיכתו לא היתה קשה במיוחד, ובין אם משום שחלק מאיתנו זכר עוד את מכאובי האינפלציה והאבטלה.
אלא שהשנים עברו, הזיכרון התעמעם, ובא לו ביבי שהבין את הפוטנציאל העצום שטמון בחוק לריסון התקציב (לאחר שהתנהגותם הפרועה של חברי הכנסת ומדיניות מחמירה פחות מצד משרד האוצר הובילה את ישראל אל עבר פי פחת) והנה שבים ובאים אותם אלה שרוצים לשחזר את “הצלחות העבר” וקוראים לתת לכנסת לפעול מתוך “דאגתם העצומה לדמוקרטיה הישראלית”.
אז זהו, שלא דאגה ולא נעליים. מבט חטוף בארגונים שמעורבים בקמפיין הזה מבהיר שיש פה ערימה של הונים, שמעוניינים שנשלם עוד ועוד מסים, שילדינו ישקעו בחובות עד צוואר, שהממשלה תדפיס עוד ועוד כסף (ותביא לאינפלציה שהיא צורה נוספת של מס), רק כדי שהם יוכלו להגדיל את השלמונים המועברים אליהם מהקופה הציבורית. ואפילו היו הם כולם צדיקים, הרי שטענותיהם הן קש וגבבה, שכן הדמוקרטיה הישראלית לא תשתנה אם החוק יבוטל. ההפך הגמור יקרה – יוסר אחד המחסומים האחרונים שעומדים בין להקת חיות הטרף הידועה גם בשם “כנסת ישראל”, ובין הכיס של כל אחד ואחד מאיתנו. האנרכיה של הגוף הלא ראוי הזה תעלה במהרה על גדותיה (וגם תעלה בהרבה מאוד דמים…). מי שחרד לדמוקרטיה הישראלית ראוי לו שיפעל לשינוי שיטת השלטון כאן מיסודה. להפרדה אמתית בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת (ואצ”ל השופטת…), ע”י הפרדת ההצבעה לראשות הממשלה מההצבעה לכנסת (והפרדה בין שירות הציבור בממשלה לבין שירות הציבור בפרלמנט…), הפיכת הכנסת ממוסד שבסמכותו לחוקק חוקים כאוות נפשם (וצורכיהם) של חבריו, למוסד שתפקידו העיקרי (ואולי הבלעדי) פיקוח על התנהלותה של הממשלה, והוספת שינויים בהליך בחירת הנציגים לכנסת שיבטיחו השפעה אמתית שלנו כציבור על הרכב בית הנבחרים (בניגוד למצב שבו חובב גולאש שמנמן או זקן בשמלה יכולים להכתיב למאות אלפים מי יהיו נציגיהם בכנסת). כאשר כל זה יקרה, יחזור האוצר לגודלו הטבעי: כאשר הממשלה תהיה זו שמציעה את החוקים ומנהלת את המדינה, והכנסת היא הגוף המאשר והמפקח, לא יהיה צורך בחוק ההסדרים, ו”נערי האוצר” ישובו לתפקידם כרואי החשבון ויועצי ההשקעות של ממשלת ישראל.

בגלל כאלה שונאים אותנו.

יוני 17, 2008

זה מה שסבתא שלי היתה אומרת, כשהייתי ילדה, לפני שנים רבות ברוסיה הרחוקה, ואיזה יהודי היה נוהג באופן שלא עומד בסטנדרטים של "אור לגויים". זה כנראה גם מה שאנשי עסקים אומרים לעצמם כשהם צופים בפרשת בועז יונה. כמובן שגם היא, וגם הם טועים, אבל (וגם זה מבית מדרשה של סבתי ז"ל): "לך תשים את ראשך על כתפיו של מישהו אחר".

עוד חוק נולד בישראל.

יוני 16, 2008

הנה לכם דוגמה קלסית איך הפוליטיקאים מנסים לפתור בעיה שנוצרה בגלל עודף רגולציה באמצעות עוד רגולציה – ובכך, מן הסתם, גורמים להחרפת הבעיה:

מליאת הכנסת אישרה הערב פה אחד בקריאה שלישית את הצעת 'חוק הטכנאים' של חברי הכנסת גלעד ארדן ודוד טל, להגבלת זמן המתנה לטכנאי בגין איחור בלתי סביר.

על פי ההצעה, כאשר טכנאי לא הגיע בזמן לתת שירות ואיחר איחור בלתי סביר, תחויב החברה לתת פיצוי כספי של מאות שקלים ללקוח שנאלץ להמתין. ההצעה כוללת שירות למוצרים הנמצאים בתקופת האחריות על פי חוק וכן נותני שירות כמו ספקי הכבלים,לווין, אינטרנט וכדומה.

החוק הזה הופך כניסה אפשרית של מתחרים חדשים לאותם שווקים (כמו, למשל, 'מוצרים הנמצאים בתקופת אחריות על פי החוק, כלומר מכשירי חשמל ביתיים), שהיא קשה ביותר גם כיום, לעוד יותר קשה, ובכך מונעת מן הצרכן לרכוש מוצרים בתנאים יותר טובים מן הקיים, גם מבחינת המחיר, וגם מבחינת תנאי שרות.

שחקן חדש בשוק חייב שיהיה לו יתרון על השחקנים הקיימים, כדי שיוכל למשוך אליו חלק מן הלקוחות שקיימים בשוק. הדרך ההגיונית ביותר לעשות זאת היא להציע את המוצרים במחיר יותר נמוך מן המקובל בשוק. דבר זה הוא לא פשוט בכלל, כי השחקנים הגדולים בשוק (ובמציאות הקיימת כרגע רוב השחקנים הם גדולים, ולא בכדי) יכולים להשיג מחירים זולים במיוחד מהספקים שלהם בגלל היותם גדולים, כלומר הם קונים כמויות גדולות בבת אחת במחיר סיטונאי. שחקנים קטנים לא יכולים לקבל מן הספקים מחירים נמוכים אלו, לכן כדי בכל זאת להציע מחיר אטרקטיבי ללקוחות פוטנציאליים, הם חייבים לקצץ בהוצאות אחרות, כמו למשל במספר הטכנאים שהם יכולים להחזיק בכל זמן נתון כדי לתת שרותי אחריות על פי חוק, שלא נדבר על ההוצאה שכרוכה בעצם מתן שרות כמתחייב באחריות.

בתור לקוחה, ישנם מוצרים רבים שהייתי מוכנה לרכוש גם ללא אחריות, בתנאי שהמחיר שלהם מספיק נמוך. אחריות על פי חוק לא מאפשרת לי לעשות זאת. החוק החדש מחמיר את המצב הזה עוד יותר, בכך שהשחקן החדש הפוטנציאלי לא רק צריך לספק מחירים נמוכים מן השחקנים הקיימים, (כאשר הוא כזכור קונה את אותם המוצרים יותר ביוקר), לא רק שהוא צריך לעמוד בהוצאה נוספת של מתן שרות כמתחייב באחריות, אלא שעכשיו הוא גם צריך להחזיק צי של טכנאים באופן קבוע כדי שאלו יוכלו להגיע בזמן לכל דורש שרות כמתחייב מאותה אחריות. אם לא יעמוד בתנאי זה, יצטרך לשלם מאות שקלים ללקוחות מכסף שעוד אפילו לא התחיל להרויח. לא מפתיע, איפה, שבכל אותם תחומים שמונה הכתבה (מוצרי חשמל, כבלים ולויין, אינטרנט וכו'), ישנו מספר קטן של שחקנים גדולים בשוק הישראלי. ככל שגדלה הרגולציה, קטן מספר המתחרים, והשחקנים הקיימים מתנפחים על חשבון המתחרים הפוטנציאליים שלא מסוגלים להכנס לשוק. מי המפסיד? הלקוח, עליו הפוליטיקאים מתיימרים להגן.

(תודה לאורי מלמד על הקישור).

ברכת הקורבן

יוני 15, 2008

משחק סכום אפס הוא משחק רב משתתפים, שבו סכום הרווחים של כל המשתתפים הינו אפס. לדוגמה: במשחק הימורים, כל אגורה שזכו בה המאושרים, היא אגורה שהפסידו האחרים. כך יוצא שאם לוקחים את כל מה שהרוויח כל משתתף (כשהרווח של חלק מהמשתתפים הוא למעשה שלילי) מתקבלת תוצאה אפס.

המשותף לכל בני האדם הוא היותם צרכנים אם הרבה, ואם מעט. כדי לצרוך שומה עלינו להתפרנס. ישנן למעשה שלוש דרכים להתפרנס. שלוש דרכים בלבד ואין בלתן:

  • פרודוקטיביות: אספקת מוצר או שירות למי שחפץ בו תמורת מוצר או שירות שברצוננו לצרוך, על בסיס של רצון טוב משני הצדדים.
  • שוד: נטילה בכוח של מוצר או שירות שברצוננו לצרוך.
  • קבצנות: קבלת מוצר או שירות מהזולת ללא תמורה. צד שווה בין קבצנות ופרודוקטיביות, בכך שהיא נגבית על בסיס רצון טוב. וצד שווה לקבצנות ולשוד ששניהם נעשים ללא פרודוקטיביות.

ישנה קבצנות אשר קרובה יותר לפרודוקטיביות, כאשר גם הנותן עושה זאת על סמך רצונו הטוב לעזור לזולתו, וגם הזולת מקבל, לאחר שבלית ברירה הפך לנזקק. אבל ישנה קבצנות הקרובה יותר לשוד, לאמור: אם לא תממן אותי אז אצא לתרבות רעה ואלסטם את הבריות. מתקבלים אפוא שני קצוות בינהן אפשר להתפרנס: הקצה האחד פרודוקטיביות, והשני שוד. גם פרודוקטיביות וגם שוד אינם משחק סכום אפס. אלא שבמשחק פרודוקטיבי הסה"כ המתקבל הוא חיובי, לאחר שכל צד קיבל את מה שרצה, לדוגמה: היטבתי את ליבי במסעדה ושילמתי עבור השירות, עתה הפכתי לאדם שבע ויכול להתרכז בעבודתי כשאני על בטן מלאה. גם בעל המסעדה הרוויח מכך שסעדתי אצלו, והמלצרים, ומשכיר המקום, והטבח, וכן הלאה. ראייה לכך שהמשחק הכלכלי איננו משחק סכום אפס היא העובדה הפשוטה שכל משק חופשי בתנאי שלום וללא אסונות טבע חריגים נתון בצמיחה מתמדת.

גם בשוד לעומת זאת הסה"כ שמתקבל שונה מאפס, אלא שהפעם הוא סה"כ שלילי. לדוגמה: הייתה לי מכונית ששווייה המערך היה 80 אלף ₪. המכונית נגנבה ונמכרה למשחטת רכב. הגנב הרוויח 10 אלף ₪, המשחטה הרוויחה 5 אלף ₪ ממכירת חלפים. כלומר, בעל הרכב הפסיד ,80 וחבורת הגנבים הרוויחה סה"כ 15 אלף ₪. קיבלנו מנה של 65- אלף ₪ (לשאלה אם היה ביטוח או לא היה אין כל חשיבות, כי אם היה אז המחיר של 80 אלף ₪ היה מוטמע בעלות הפרמיה שהיו נדרשים כלל בעלי הפוליסות לשלם).

כללו של דבר: אוכלוסיית העולם מתפרנסת באופן אשר נע בין שני הקצוות: פרודוקטיביות ושוד. חלק מאיתנו קרובים יותר לקצה הפרודוקטיבי, וחלק אחר מאיתנו קרוב יותר לקצה השוד.

קיים אפוא עימות בין אוכלוסיית הפרודוקטיביים לאוכלוסיית הבוזזים, אך עימות זה איננו עימות סימטרי כלל וכלל.

הפרודוקטיביים אינם זקוקים לבוזזים. אוכלוסיית הפרודוקטיביים מסתדרת היטב ללא ביזה. לבוזזים לעומת זאת אין להם קיום ללא הפרודוקטיביים. הם זקוקים לפרודוקטיביים כמו אויר לנשימה, הנחת היסוד שלהם היא שיש מי שעמל לייצר, אחרת את מי יוכלו לבזוז?

נקודה נוספת של חוסר סימטריה היא הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להרוס עמל של שנים.

בכל מסגרת מדינית קיימים אלמנטים פרודוקטיביים, דהיינו ספקי מוצרים ושירותים לאלה המעוניינים לקנות, ואלמנטים בוזזים. הביזה נעשית באמצעות פשיעה ואלימות, אבל גם באמצעים חוקיים עם הכשר בג"ץ. מיסים, הגבלות, הלאמה, שביתות בריוניות, רגולציה וויסות שערי החליפין, כל אלה נוטלים חלק בביזה. כאשר ידם של הראשונים על העליונה השוק מגיב בצמיחה, כלומר בעלייה ברמת החיים. כאשר ידם של האחרונים על העליונה מגיב השוק בהאטה והגדלת העוני.

הקטע הבא אינו מומלץ למי שהתקינות הפוליטית יקרה לליבו.

ממש כשם שבתוך המסגרת המדינית עצמה קיימים אלמנטים פרודוקטיביים ואלמנטים בוזזים בזבזניים, כך קיימות מסגרות מדיניות הנוטות יותר לפרודוקטיביות וכאלה הנוטות לביזה. כבר בתנ"ך מופיע הסיפור על שבטי המדיינים שגרו במדבר, ועם בוא האביב כשהתבואה הייתה מבשילה, עוד בטרם הספיקו השבטים העבריים לאסוף את התבואה מן השדה, היו המדיינים פושטים על השדות, חומסים את התבואה למחייתם ומותירים אחריהם אדמה חרוכה. באופן דומה חדרו שבטי ההונים למרכז אירופה, שדדו את הגותים הויזגותים והרומאים. העימות אפוא בין החברות המבוססות על ביזה, לבין החברות המבוססת על פרודוקטיביות הינו בלתי נמנע.

עימות כזה, רבותי, הוא בדיוק נמרץ העימות שבין מדינת ישראל לבין הפלסטינים. יהודים בעלי זהות לאומית עתיקת יומין שהגיעו לארץ שוממה וזנוחה, בנו, ייצרו, ויצרו (מבלי להתעלם מלא מעט חריקות בתהליך הבנייה). באותו פרק זמן החל גם הקיום הטפילי של היריב. הזהות הלאומית הפלסטינאית לא התקיימה לפני שהמפעל הציוני הפך לעובדה. עד אז היו אלה הערבים תושבי PALASTINA, שם שהוענק לרצועת החוף ע"י היוונים, על שם הפלשתים, שחיו שם. היות ובני העם היושב ב-PALASTINA אינם מסוגלים להגות את האות הראשונה שאחרים העניקו לארצם (ארצם ע"פ טענתם), הסבו הם את השם ל-FALASTIN, אבל נניח לסמנטיקה. מדובר בעם שללא האמצעים הטכנולוגיים שהביא עמו הכיבוש, לא היה יכול להפעיל נגדנו את נשקו העיקרי, הרחם של האישה הפלסטינית.

על העימות שלנו עם הפלסטינאים אפשר לומר בוודאות דבר אחד: הפלסטינאים זקוקים לישראל, הישראלים אינם זקוקים לפלסטינאים.

המגמה הזאת של שודד העושה שימוש באנרגיות שרידות אשר נוצרו ע"י קרבנו נמשכת בימים אלה בסרקזם בלתי נסבל. כשבסדנאות ייצור פצצות המרגמה המכוונות נגדנו, פועלים מכשירים על חשמל המופק בישראל, המימון לטרור מגיע בתיווך ישראלי, המזון הנצרך על ידי רוצחי ילדנו מועבר מישראל. מסופי הגבול, שהם צורך עזתי מובהק ולא צורך ישראלי, מהווים מטרה נייחת לפיגועים. כך נותן הקורבן לגיטימציה מוסרית לשודד. כך מעניק הנגזל את ברכתו לגזלן.

בימים אלה כשפוליטיקאים שוקלים איך לגזור קופונים, תוך סיכון טובי בנינו בסמטאות ג'בליה ובית חנון, אפשר לצאת רק בקריאה אחת: בשם השפיות הפסיקו להזין את הטרור!

דברים שרואים משם. Tom Friedman on Israel

יוני 14, 2008

טום פרידמן הוא אחד העיתונאים המפורסמים ביותר בארה"ב. הוא כותב עבור הניו-יורק-טיימס, והדעות שלו די תואמות את המדיניות הכללית של עיתון זה: שמאל-מרכז מתון יחסית. פרידמן הוא יהודי, אך למרות היותו תומך ישראל באופן כללי, הוא בשום אופן לא תומך אוטומטי. הוא גם אותו עיתונאי לו ב-2002 בחר מלך סעודיה למסור את "תכנית המגירה" המפורסמת שלו לשלום בין ישראל לערבים. אימשין (דרך הארי) מקשרת למאמר שלו ששווה קריאה:

שאלה: מה משותף בין משקיע אמריקאי בכיר, וורן באפט, והנשיא הארסי של איראן, מחמוד אחמדינג'ד? תשובה: שניהם עשו הימור על עתידה של ישראל.

אחמדינג'ד הכריז ביום ב' שישראל "הגיעה שלב האחרון בקיומה, ובקרוב תמחק מן הבמה הגיאוגרפית".

במקרה, שמעתי את ההצהרה של המנהיג האיראני בדיוק כשעזבתי את המשרדים של ישקר, החברה הישראלית המפורסמת לייצור כלים מדוייקים, המבוססת בגליל המערבי, קרוב לגבול לבנון. ישקר ידועה בזכות דברים רבים, בעיקר בגלל היותה החברה הראשונה שבאפט רכש מעבר לים עבור חברת ההחזקות שלו, ברקשייר התוויי.

באפט שילם 4 מיליארד עבור 80 אחוז מישקר, והעסקה נסגרה במקרה מספר ימים לפני שחיזבלה, חלק מפתח מחברת אחזקות איראנית, התקיפה את ישראל ביולי 2006, ובכך גרמה למלחמה שארכה חודש. שאלתי את מנכ"ל ישקר, איתן וורטהיימר, מה היתה תגובתו של באפט כאשר שמע שהוא כרגע שילם 4 מיליארד עבור חברה ישראלית, ואחרי כמה ימים רקטות של חיזבלה נוחתות ליד מגרש החניה שלה. באפט פשוט בטל את העניין בהינף יד, נזכר וורטהיימר: "הוא אמר, 'אני לא מתעניין ברבעון הבא, אני מתעניין ב-20 השנים הבאות'" וורטהיימר שלם עבור בטחון זה בכך שאמר למחצית מעובדיו להשאר בבית בזמן המלחמה, והשתמש במחצית השניה כדי לא להפסיד אף יום עבודה אחד, ולהשיג שיא ברמת הייצור באותו חודש. זה עוזר שרבים מ"עובדיך" הם רובוטים שמתנועעים בבניינים, ומצפצפים לבני האנוש לסור מדרכם.

אז על מי הייתם שמים את כספכם? באפט או אחמדינג'ד? אני הייתי שם קצר על אחמדינג'ד, ומהמר ארוך על באפט.

מדוע? מבחוץ ישראל נראית כאילו היא נתונה בסערה, בעיקר בגלל שנראה כאילו כל המנהיגות הפוליטית שלה נמצאת תחת חקירה. אבל ישראל היא מדינה עם שלטון חלש, ועם חברה אזרחית חזקה. הכלכלה מתפרצת מן התחתית כלפי מעלה. המטבע הישראלי, השקל, הוסיף לערכו כמעט 30 אחוזים כנגד הדולר מתחילת 2007.

הסיבה? ישראל היא ארץ ש"מחווטת" להתחרות בעולם שטוח. יש לה אוכלוסיה שמוצאה מ-100 ארצות שונות, המדברת 100 שפות שונות, עם תרבות עסקים שמאד מעודדת דמיון אישי והסתגלות, ושבה נון-קונפורמיזם הוא הנורמה. בזמן שישנתם, ישראל עברה מתפוזים לתוכנה, או כמו שאומרים כאן, מג'אפה לג'אווה. ביום בו בקרתי במתחם ישקר, אחד מן האולמות שם היה מלא בתעשיינים מן הרפובליקה הצ'כית, שקבלו הרצאה – בצ'כית – ממומחים של ישקר. הצ'כים באו כל הדרך לאזור של גבול ישראל-לבנון כדי ללמוד על החידושים האחרונים בייצור כלים מדוייקים. וורטהיימר מפורסם בשמירת קרבה ללקוחותיו ולטכנולוגיות החדישות. "אם אתה ישן על הרצפה," הוא אוהב לומר, "אתה אף פעם לא צריך לדאוג שתפול מהמיטה".

זוהי הרעבתנות שמסבירה מדוע, ברבעון הראשון של 2008, ארבעת המשקים המובילים במשיכת השקעות הון בחברות הזנק, אחרי ארה"ב, היו: אירופה עם 1.53 מיליארד דולר, סין עם 719 מיליון, ישראל עם 572 מילין, והודו עם 99 מיליון, לפי נתונים של דאו ג'ונס. ישראל, עם 7 מיליון תושבים, משכה כמעט אותו סכום השקעות כמו סין, עם 1.3 מיליארד תושבים.

בועז גולני, שעומד בראש מחלקת הנדסה בטכניון, אמר לי: "בשמונת החודשים האחרונים ביקרו אצלנו משלחות מ-איי.בי.אם., ג'נראל מוטורס, פרוקטר אנד גאמבל ו-וול-מארט. כולם רוצים לפתח מרכזי מחקר ופיתוח בישראל."

אחמדינג'ד מתיימר לא לייחס חשיבות לדברים כאלו. הוא נולד – ננסח זאת במונחי בייסבול אמריקאי – בבסיס שלישי, וחושב שהוא הגיע לשם בזכות היותו חובט מוצלח. בגלל שמחירי הנפט עלו לכמעט 140 דולר לחבית, הוא מרגיש מספיק רגוע כדי לנבא את העלמותה של ישראל, בעוד איראן מקיימת מדינת רווחה – עם הבטלה שעולה על 10 אחוז.

איראן לא המציאה דבר בעל ערך מאז המהפיכה האיסלאמית, וחבל. מבחינה היסטורית, האיראנים היו אנשים דינמיים ויצירתיים – צריך רק לראות את עושר התרבות הפרסית כדי להווכח. אבל השלטון האיסלאמי לא סומך על אזרחיו, ולא מעצים אותם כפרטים.

כמובן, נפט יכול לקנות את כל התוכנות והטכנולוגיות הגרעיניות שאתה רוצה, או לא מסוגל לפתח בעצמך. הטיעון כאן הוא לא שאנחנו לא צריכים לדאוג לגבי איראן. אבל אחמדינג'ד כן צריך לדאוג.

הכח הכלכלי והצבאי של איראן היום תלוי ברובו בשאיבת נפט מן האדמה. הכח הכלכלי והצבאי של ישראל לגמרי תלוי בשמוש באינטליגנציה של אנשיה. הכח הכלכלי של ישראל הוא מתחדש באופן בלתי מוגבל, זה של איראן הוא משאב מדלדל שמבוסס על דלק מאובן שעשוי מדינוזאורים מתים.

אז מי יהיה כאן בעוד 20 שנה? אני עם באפט: אני מהמר על אנשים שמהמרים על אנשיהם – לא אנשים שמהמרים על דינוזאורים מתים.

——————

Tom Friedman has a great article (if you are not registered with the NYT, Harry has it), comparing the two "I"s, Israel and Iran. The third "I", India, also briefly figures there. Well worth a read (hat tip to Imshin). BTW, when did Friedman get all these libertarian tendencies? "Israel is a weak state with a strong civil society" Well, a weak state – yes, to a degree, but a strong civil society? Get back to me on this one, unless you mean the orthodox community. OK, we do have very strong social networks of families and friends, so maybe that would qualify.

חוק השרותים או הצד השני של המטבע.

יוני 12, 2008

מסתבר שתחרות ושוק חופשי טובים לא רק לצרכנים, אלא גם לעובדים השכירים. (נכון שהשכירם הם תמיד גם צרכנים, אבל צרכנים הם לא תמיד שכירים. אבל היות שאני מדברת כאן על שלי יחימוביץ', יהיה זה די סביר להניח שצרכנים שהם גם בעלי עסקים, הם לא המגזר שח"כ יחימוביץ' רואה עצמה כמייצגת).

אז נכון שכולם יודעים שתחרות בין עסקים טובה לצרכנים, כי היא מגדילה את מגוון האפשרויות העומדות לבחירתם. מה שלא מזכירים בד"כ, שדבר זה נכון גם לגבי עובדים שכירים. כלומר, ולגופו של העניין שלפנינו: אם, כטענת יחימוביץ' הבוקר אצל רינו צרור, אגד לא מאפשר לנהגיו לעשות הפסקות שרותים במהלך הנסיעות, אזי הנהגים לא ירצו לעבוד באגד, ויעדיפו לעבוד אצל אחד ממתחריו הרבים (והלא קיימים). וכאן נשאלת השאלה המתבקשת: מדוע אין תחרות ראויה לשמה בענף התחבורה הצבורית? התשובה היא, כמו תמיד: רגולציה. מה עושה שלי יחימוביץ? מוסיפה עוד רגולציה. מעניין למה.