Archive for the ‘מועדים’ Category

יום הולדת שמח. Happy 4th

יולי 4, 2008

כאשר במהלך המאורעות האנושיים יראה עם צורך להתיר את הקשרים המדיניים שחיברוהו אל עם אחר, וליטול לעצמו מעמד נפרד ושווה בקרב המעצמות שעל כדור הארץ, מעמד בו מזכים אותו חוקי הטבע ואלוהי הטבע; כבוד הוגן לדעותיהם של בני האדם, מחייבו להצהיר מהם הגורמים שדוחפים אותו לפירוד.
אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שהרי כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר. כדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים, ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה והיא מארגנת את סמכויותיה כך שבעיני העם היא המתאימה ביותר להגשמת ביטחונו ואושרו.

ההדגש שלי.

דודי שלח ידו?

יוני 2, 2008

לכבוד יום כבוש ירושלים, החלטתי להשתפך קצת.

כשלומדים את קורות מלחמת ששת הימים, קשה שלא להתיחס אליהן כאל נס-בתוך-נס:
בראש ובראשונה – מנהיגי ערב שנגררו אליה בלחץ המאורעות. שלשה שבועות קדם לכן, לא חלם נאצר להכניס עצמו לעמות עם ישראל. שנית, התמוטטות הרמטכ"ל, שככל הנראה שפרה פלאים את מצב המערכה. ולבסוף, קרבות הגבורה הרבים, שם קוד לקרבות גרועים ללא פקוד ושליטה, בהם "בכל זאת הגענו למרות הכל".
והעיקר – סוף המלחמה, שהבהיר לעולם הערבי דבר חדש: מדינת ישראל איננה אפיזודה חולפת, "מעשה שטן" זמני שיחרב מייד. היא פה כדי להשאר, כדי להתרחב, ועצם קיומה כחץ בעיני מאמיני האיסלאם יום-יום. זו לא רק אמירה מדינית, אלא גם אמירה תאולוגית משמעותית ביותר, המגובה בכללי היסק בהם מכיר גם האיסלאם.

במלחמה כבשנו את ירושלים, המכונה בפינו "ירושלים המזרחית", וקבלנו הזדמנות לצאת מן המיצר – ממצב החירום בו שהינו במשך 19 שנה – למרחביה.
הר הבית יכל להוות תזכרת לקיומה של מציאות אחרת – טבעית יותר, נכונה יותר. לשיטת ממשל בה המלך אינו ריבון מחלט, בה ברור שלכל אזרח זכות נשיאת נשק, בה – כמו בספר האמריקני במשך מאתים שנות התהוות האומה – כל החפץ רשאי לצאת ולהקים את ביתו באזור הדליל בהתישבות, לדאוג בעצמו לתשתיות ולחנוך, ולהיות מקושר לעם ישראל דרך "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' א-להיך במקום אשר יבחר" (דברים ט"ז טז).
יכלנו להתעלות, להפוך את שאלות הבטחון והכלכלה לנושאים פרטיים א-פוליטיים, ואת עצמנו לממלכת כהנים וגוי קדוש, העוסקים בהגות ובמשמעות ומהווים אור לגויים. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כ"ח י).

במקום כל אלה, הפכנו את צה"ל לאלוה, אלוה שהכזיב קשות בנסיון הבא. את ההתישבות ואת הבטחון הפקדנו ביתר שאת בידי הממשלה, ממשמעות יהדותינו התעלמנו לגמרי (לכל היותר פרטנו אותה לחוק החזיר), ואת הישגי המלחמה אנו משמרים היום בטקסים ובתכניות אירוח – הנכסים החמריים כבר מושקעים מזמן בתכנית חסכון "עצם לעתיד".
את חזון המדינה היהודית המרנו בחזון ה"שלום". זה חזון קל יותר לתפיסה, פחות תבעני, רכוזי מעצם הגדרתו, ובהיותו בלתי נישג – גם נח בהרבה לאליטות הנכחיות. השתדלנו לבסס את מעמדינו כקולוניאלים בשטחים הכבושים (_כל_ השטחים הכבושים, כולל אלה שכבר מתש"ח), כאשר אנו ממשיכים להצדיק את קיומנו כאן באותן מנטרות שהתאימו לימי קום המדינה, וכך הפכנו כל פוטנציאל של מפעל לאומי לפרויקט ממשלתי, המחייב מכרז ושוויון ודאגה ל"זכויות המעוטים". כל רעיון טוב מתמצה בסופו של דבר בשאלת סעיף בספר התקציב, והעוסקים בו מתכתשים על לקוט פירורים תחת השלחן.

האם נסתם הגולל על פקידת מלחמת ששת הימים?

בואו נחוקק את הנרטיב.

מאי 18, 2008

אני לא מצפה מח"כים לחכמה הרבה יותר גדולה מזו של סתם אזרחים, אני מניחה שיש ביניהם חכמים פחות, וחכמים יותר, בדיוק כמו שאר עמך ישראל. לכן כאשר אחדים מהם יוצאים עם רעיונות טיפשיים להפליא, יש לפי דעתי שתי אפשרויות: או שבעלי הרעיונות הם טיפשים, או שהם ממזרים מנוולים ('דמגוגים' בלע"ז), שהרעיונות שלהם מכוונים כלפי טיפשים. אני לא מכירה את ח"כ אלכס מילר, כך שקשה לי להחליט לאיזו קבוצה הוא משתייך, אבל טיפשותו של הרעיון בעינה עומדת.

מה שבטוח הוא שח"כ טיבי אינו שייך לקבוצת הטיפשים. לא לחינם הוא בחר במונח "נרטיב", במקום המילה "אמת", להבדיל, למשל, מח"כ א-סאנע , שאמר:

הנכבה היא עובדה היסטורית, לא חוק של מילר ולא מיליון חוקים יטאטאו את העובדה הזו ואת אחריותה של ישראל לנכבה הפלסטינית

את אמיתותן של עובדות, שלא כמו נרטיבים, אפשר לבדוק. כנראה שמר טיבי נוהג לבקר לא רק בסוריה, כי בטוח שלא שם הוא למד את רזי הלקסיקון הפוסט-מודרניסטי.

מגש הכסף

מאי 7, 2008
והארץ תשקוט , עין שמים אודמת

תעמעם לאיטה על גבולות עשנים.

ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת…

לקבל את הנס האחד אין שני.

היא לטקס תיכון . היא תקום למול סהר

ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה.

— אז מנגד יצאו נערה ונער

ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

לובשי חול וחגור, וכבדי נעלים

בנתיב יעלו הם הלוך והחרש.

לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים

את עקבות יום-הפרך וליל קו האש.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע,

ונוטפים טללי נעורים עבריים _ _

דום השנים ייגשו, ועמדו לבלי נוע.

ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,

ואמרה: מי אתם? והשנים שוקטים,

יענו לה: אנחנו מגש הכסף

שעליו לך נתנה מדינת היהודים,

כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל,

והשאר יסופר בתולדות ישראל.

אף פעם לא הפך לקלישאה.

לעולם לא עוד. Never again

אפריל 30, 2008

באתי כרמטכ"ל צבא ההגנה לישראל, ערב יום השואה וערב שנות ה-60 לעצמאות ישראל לומר: לעולם לא עוד. לעולם לא יביטו יהודים במבט מבועת מעבר לגדרות התיל חסרי אונים. באנו לזכור ולא לשכוח ולומר להם ולזכרם – לעולם לא עוד

דברי רמטכ"לינו באושוויץ, היום (ערוץ 7).

כמובן, היום היהודים רחוקים מספיק מן הגדרות, ולכן אין להם שום כלי יעיל להתנגדות. שאלו את תושבי שדרות.

אבל לא באתי לערוך השוואות, ולא לזלזל בחשיבותו של צבא ישראלי חזק. ההיפך הוא הנכון. גם לא אכנס לדיון המיותר בשאלה, מה יכלו לעשות צה"ל ומדינת ישראל, אילו היו קיימים כבר לפני 65 שנה (או לחילופין – מה הם יכולים לעשות היום אם גרמניה תחזור על הניסיון לפתור את בעיית היהודים).

מכל מקום, אילו היינו מטילים על עצמנו לפני 60 שנה, את כל המגבלות המדיניות והצבאיות של היום – לא היתה מדינת ישראל מצליחה לקום כלל.
מדיניות הסיוע ההומניטרי כבר פרצה את כל גבולות הטעם הטוב, וניהול מו"מ עם אויב המצהיר בגלוי שמדובר בדרך להרויח זמן אינו מרגש עוד אף אחד. צה"ל לא מנסה אפילו להגיע להישגים בני קיימא מול הפלסטינאים, וכולנו התרגלנו להגמשת הקריטריונים למונח "כושר הרתעה".
כל אלה הופכים את הצהרות הבטחון המתלהמות של נציגי צה"ל והממשלה לבדיחה עצובה.

– – – – – – –

I came here as the Chief of Staff for Israel's Defense Forces, on the eve of the Holocaust Remembrance Day, and close to the 60th anniversary of Israel's independence, to say: never again. Never again will Jews look, terrified, through barbed wire fences, helpless. We came to remember and not forget, and tell them and their memory: never again.

Says our Chief of Staff in Auschwitz, today.

Of course, today Jews are far enough removed from fences, and so they don't have any effective means for resistance. Just ask the Sderot residents.

But I am not about to make comparisons, and not to discount the importance of a strong Israeli military. Quite the opposite. Neither am I going to get into the needless discussion on what could IDF and the state of Israel do, if they existed 65 years ago (or, conversely, what can they do today if Germany repeats its attempt at solving the Jewish Problem).

In any case, if 60 years ago we imposed upon ourselves all the political and military restrictions of today, the state of Israel would not have come into being at all. The policy of humanitarian assistance already is beyond sensible, and negotiations with an enemy that openly declares them a means of stalling to gain advantage, no longer outrages anyone. IDF does not even attempt concrete achievements vis a vis the Palestinians, and we all became accustomed to the tempering of the criteria for the concept of "deterrence".

All this turns the fiery proclamations about security from the IDF and the government representatives into a sad joke.

[Posted by Avner, translated by Alisa].