Archive for the ‘עריצות הרוב’ Category

אל הבריקדות

מאי 27, 2009

בתוך עמי אינני חי. אני חי בתוך בועה תל אביבית מהודקת מחשבתית ובבועה אינטרנטית מצומצמת עוד יותר. לו היו נערכות הבחירות אך בקרב חברי מכריי והאנשים שאני קורא, אזי חד"ש התנועה הירוקה ומר"צ היו מקימות להן קואליציה רחבה כשעלה ירוק והעבודה נשארות באופוזיציה.  לעיתים רחוקות אני מסכים עם יהונתן קלינגר ,אמיתי סנדי ויוסי גורביץ ,כולם אנשי שמאל מובהקים שמרבית דעותיהם רחוקות משלי (ושלכם, אני משער) כרחוק פידל קסטרו מאיין ראנד. ואף על פי כן,ישנו זמן שבו צריך ללכד שורות.

הצעת החוק שנועד לאסור על ציון "יום הנכבה" היא אסון.

החוק לא יעבור,זה ברור,מדובר בשטיק פופוליסטי,בדיקת גבולות,קריצה להמון.

ולמרות זאת,חייבים למחות.

כפי שכבר אמרה רוזה לוקסמבורג בזמנו: "החירות השמורה לנאמני השלטון והמפלגה איננה חירות. החירות היא תמיד חירותו של זה אשר דעותיו שונות, אחרת החירות מאבדת מערכה כאשר היא הופכת לטובת הנאה."

אם נתחיל להגביל את חופש הדיבור של הערבים,לעצור סטודנטים שמחלקים כרזות ,להתנות זכויות אזרח בסיסיות בהצהרות נאמנות לשלטון,לשתוק כשחייל מצולם יורה ברגלו של עצור ללא סיבה ואז משוחרר ללא עונש.

כמה זמן אתם חושבים שייקח עד שזה יגיע אליכם?

תתנו לממשלה שלכם אצבע,ומהר מאוד תסיימו טרומפלדורים בגולאג.

מה לעשות?  לעשות רעש. רעש אמיתי.

ללכת להפגנות,להתעמת עם שוטרים,לחטוף קצת מכות,לא לתת לתקשורת לפמפם את נרטיב ה"שמאלנים-מנייאקים-אוהבי-ערבים-מתנגדים-לחוק-החדש".

זה לא עניין של שמאל או ימין, זוהי החירות שלנו. ומישהו רוצה לשלוח אנשים עם רובים שיגידו לנו שאסור לנו לחשוב אחרת.

מודעות פרסומת

תעצרו…

יולי 23, 2008

אני רוצה להתייחס לסיפור הזה (קישור ממשה) כאילו כל מה שמספרים על רונן סורוקה אינו נכון. כאילו לא היה פסיכופת אלים שאין מקומו בשום ארגון אנושי, קל וחומר לא במשטרה, ארגון שאמור להלחם בפסיכופתים אלימים. אחרי הכל, למדנו כבר מזמן שאסור להאמין לכל מה שאנחנו קוראים בעיתון*. מצד שני, לתוך כל ארגון אנושי לפעמים מסתנן תפוח רקוב, ומשטרה אינה חסינה מפני זה, ואולי אפילו מועדת לזה, בגלל היותה ארגון כוחני מעצם הגדרתה. אז אני מתעלמת מן האפשרות המאוד סבירה שמדובר פה בעוד תפוח מאד רקוב (ובצורה רקובה לא פחות בה המשטרה מטפלת בתפוחים כאלו), ומניחה לצורך העניין שמדובר פה בשוטר אידאליסטי ונמרץ, השש לטהר את מדינתנו מנגע הסמים שפשט בה. זה לכאורה הופך את מותו של שמעון דהן לתאונה. תאונה טרגית, שלא רק שקטעה את חייו של איש צעיר, אלא הרסה גם את חיי משפחתו. או ייתכן שלא זה דווקא מה שהופך את מותו לתאונה, כי גם אם סורוקה הוא אכן פסיכופת אלים כפי שמצטייר מהכתבה, עדיין בכלל לא בטוח שכוונתו היתה להרוג את דהן, ולא סתם להתעלל בו. אם כך, זו תאונה בכל מקרה. האמנם?

קחו את הפיגועים של הטרקטורים. נניח שבפעם הבאה ששוטר (או אזרח חמוש) יראה דחפור ענק שנהגו הערבי מתנהג מוזר, הוא יחשוב שהלה עומד לבצע פיגוע חיקוי, יזנק עליו ויהרוג אותו, ולאחר המעשה יתברר שהוא טעה, ושנהג הדחפור בכלל לא היה מחבל. שיפוט לקוי, אצבע קלה מדי על ההדק? ייתכן מאד, אבל המטרה היתה להציל חיים של חפים מפשע שהיו נפגעים אם אכן הנהג היה מחבל, ואחרי הכל איך אפשר היה לדעת שאינו כזה? תאונה טרגית לכל הדעות, אבל עדיין תאונה.

האם כך במקרה שלפנינו? אדם שאין שום סיבה לחשוב שהוא מהווה סיכון לחייהם של סובבים אותו, נעצר בחשד של החזקת אבקה לבנה, שמופקת מעלים של צמח שמגדלים אותו בארצות מסוימות. צריכתו גורמת למשתמש להרגיש טוב יותר ממה שהוא אולי מרגיש בלעדיה. בצריכת אבקה זו יש גם סיכונים חמורים למשתמש, אם כי לא בטוח שסיכונים אלו עולים על הסיכון שבהתקלות בשוטר נמרץ ואידאליסט כדוגמתו של סורוקה. (לא בטוח גם שסיכונים אלו עולים, למשל, על הנהיגה בכבישי הארץ, פעילות שרובינו חוטאים בה, ושהמנוח לא נמנע ממנה באופן ברור, כפי שניתן להסיק מהעובדה שהשוטר עצר אותו בזמן שישב במכוניתו לצד אחד הצמתים הסואנים ביותר בארץ). אותו שוטר נמרץ ואידאליסט נשלח ע"י המדינה (=על ידינו?), כי המדינה (=אנחנו?) החליטה שהיא צריכה להגן עלינו בפני סיכון מסוים זה מפני עצמנו בכל מחיר: במחיר כספינו, במחיר חירותינו, אפילו במחיר חיינו. האם זה עדיין משאיר את מותו של דהן בגדר תאונה? ייתכן. האם זו עדיין היתה תאונה אם דהן "רק" היה נפצע תוך כדי המאבק עם השוטר? האם אז בכלל היינו שומעים על המקרה?

*עדכון: מישהי שאני מכירה, ושיודעת על מה היא מדברת אומרת שרונן סורוקה הוא אדם שונה לגמרי מאותו מטורף אלים שמתואר בכתבה ב"הארץ" לעיל. אז יש עוד קרבן בסיפור הזה, הפעם מישהו שכנראה נעשה לו רצח אופי. וזו לא סתם מטבע לשון: רצח אופי הוא דבר ממשי ומוחשי מאד לקרבן. איך שאני לא מסתכלת על כל הסיפור הזה, הוא עושה לי בחילה.

על ליבת הדמוקרטיה וחוק ההסדרים

יוני 29, 2008

לפני שאפצח בשיר מזמור, אני מבקש להבהיר שחוק ההסדרים הוא בעיני אחד הסימפטומים המרכזיים למצבה העגום של הדמוקרטיה הישראלית. חוק מעין זה יכול להתקיים רק במדינה שבה יסודות השלטון רעועים ורקובים.
אלא שבניגוד לכל אותם תמימים ומיתממים  שקוראים לביטול חוק ההסדרים, אני חושב שלעת הזו, במצבה הנוכחי של מדינת ישראל, חוק ההסדרים הוא רע הכרחי שאל לנו לבטלו!

בעת האחרונה קיבלתי פניות רבות מאנשים שונים להצטרף ולחתום על עצומות שונות הקוראות לביטול חוק ההסדרים. חוק ההסדרים, למי שאינו יודע, הוא חוק מוזר למדי שנחקק אי אז בימים החשוכים של שנת 1985. סקירה לא רעה (כולל דוגמאות לחוקים דומים ממדינות אחרות) מופיעה כאן.

לשוללי החוק טיעונים רבים. את עיקר הטיעונים תוכלו למצוא כאן.

מה זה אומר לכל הרוחות?! ובכן – תארו לעצמכם ששלושה אנשים רוצים לחלק עוגה, והם מסכימים שכל החלטה תוכרע בהצבעה ברוב קולות. נניח שפלוני מציע לחלק את העוגה שווה בשווה בין כולם. אלא שאז מגיע מישהו (אתם יודעים – המניאק הזה שאף פעם לא מחליף בשמירה…) ורומז לאלמוני שהוא יכול להציע לפלמוני לחלק ביניהם את העוגה ולזרוק את פלוני לכלבים. פלוני לא נותר חייב ומציע לפלמוני לקחת שני שלישים מהעוגה, להותיר לו שליש ולזרוק את אלמוני לכלבים. וכך הם ממשיכים עד עצם היום הזה…
הליבה של המשחק הנ”ל אלו כל החלוקות של העוגה כולה בין שלושת האנשים, כך שאין תת-קבוצה שיכולה לשפר את מצבה (למשל, ע”י זריקת אחד האחרים לכלבים). הטיעון הנ”ל מראה שהליבה של המשחק הדמוקרטי ריקה.

אך התשובה הזו אינה מספקת. הרי הח”כים כן מעבירים חוקים, וה”שמור לי ואשמור לך” עובד בכנסת. אכן כן – ללא חוק ההסדרים הח”כים ישחקו במשחק החוזר (ויש שיאמרו – במשחק המסוכן…) שמהלכיו מתוארים להלן: כל סיבוב נפתח בשלב א’, כשהממשלה גובה מסים, מנפיקה אג”ח בריבית שערורייתית (שאותה ישלמו למשקיעים הדורות הבאים) ומדפיסה כסף, ובמקביל חברי הכנסת החביבים שלנו מציעים הצעות חוק, איש כאשר ידבנו ליבו. כל ח”כ עורך לעצמו חשבון פשוט של החוקים שיסייעו לו להיבחר בשנית (ולהם הוא מוסיף את חתימתו בשלב הצעת החוק), אלו שהוא אדיש לגביהם (ויוכל להיעזר בהם ע”י התניית תמיכתו בהם בתמיכה של מציעי החוק בחוקים שבהם הוא חפץ), ואלו שיסכנו את מעמדו (למשל – אם אתה אברהם רביץ, בוודאי לא תרצה לתמוך בהצעה של זהבה גלאון להענקת קצבאות חודשיות להומוסקסואלים). בשלב הבא מתנהל משא ומתן (כולל איומים שלא להצביע, לתקוע החלטות בוועדות, לנקום ולנטור לעולם ועד, ושאר עניינים) בין הח”כים, שלא חייבים דבר לאף אחד מלבד עצמם, ובו נקבעת תמונת ההצבעה.
בשלב ב’ הח”כים מצביעים על החוקים.
בשלב ג’ הממשלה נתקעת עם המון חוקים שונים ומשונים, שלשם אכיפתם צריך להעלות את נטל המס או ללוות כספים. אחרי המון בלגן חלק מהחוקים הללו אכן מיושמים (משיקולים גועליציוניים כאלה ואחרים) והממשלה מוסיפה עוד כמה היטלים לא ברורים (היטל רקע כתת סעיף למס השלטים, העלאה של 4% למס על דירות חדשות שיעמוד מעתה על 46% במקום 42%, וכו’), מנפיקה עוד כמה אג”חים בריבית שערורייתית (שאותה ישלמו למשקיעים הדורות הבאים…) ובעיקר מדפיסה כסף.
שלב ד’ – חוזר חלילה…

יש דבר טוב אחד בלבד בבועה הנחמדה הזו – היא לא תאריך ימים אלא תתפוצץ מהר מאוד לכולנו בפנים (וזה כבר רע מאוד). הבועה הזו כבר התפוצצה בעבר, כאשר כבר לא נמצא מי שיהיה מוכן להלוות סנט אחד למדינת ישראל, והדפסת השטרות הובילה לאינפלציה רצחנית. התשובה לכך היתה החוק המושמץ ביותר בישראל דהיום, קרי – “חוק ההסדרים”.
במשך שנים לא היתה התנגדות  רבה במיוחד לחוק עצמו. בין אם משום שנשיכתו לא היתה קשה במיוחד, ובין אם משום שחלק מאיתנו זכר עוד את מכאובי האינפלציה והאבטלה.
אלא שהשנים עברו, הזיכרון התעמעם, ובא לו ביבי שהבין את הפוטנציאל העצום שטמון בחוק לריסון התקציב (לאחר שהתנהגותם הפרועה של חברי הכנסת ומדיניות מחמירה פחות מצד משרד האוצר הובילה את ישראל אל עבר פי פחת) והנה שבים ובאים אותם אלה שרוצים לשחזר את “הצלחות העבר” וקוראים לתת לכנסת לפעול מתוך “דאגתם העצומה לדמוקרטיה הישראלית”.
אז זהו, שלא דאגה ולא נעליים. מבט חטוף בארגונים שמעורבים בקמפיין הזה מבהיר שיש פה ערימה של הונים, שמעוניינים שנשלם עוד ועוד מסים, שילדינו ישקעו בחובות עד צוואר, שהממשלה תדפיס עוד ועוד כסף (ותביא לאינפלציה שהיא צורה נוספת של מס), רק כדי שהם יוכלו להגדיל את השלמונים המועברים אליהם מהקופה הציבורית. ואפילו היו הם כולם צדיקים, הרי שטענותיהם הן קש וגבבה, שכן הדמוקרטיה הישראלית לא תשתנה אם החוק יבוטל. ההפך הגמור יקרה – יוסר אחד המחסומים האחרונים שעומדים בין להקת חיות הטרף הידועה גם בשם “כנסת ישראל”, ובין הכיס של כל אחד ואחד מאיתנו. האנרכיה של הגוף הלא ראוי הזה תעלה במהרה על גדותיה (וגם תעלה בהרבה מאוד דמים…). מי שחרד לדמוקרטיה הישראלית ראוי לו שיפעל לשינוי שיטת השלטון כאן מיסודה. להפרדה אמתית בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת (ואצ”ל השופטת…), ע”י הפרדת ההצבעה לראשות הממשלה מההצבעה לכנסת (והפרדה בין שירות הציבור בממשלה לבין שירות הציבור בפרלמנט…), הפיכת הכנסת ממוסד שבסמכותו לחוקק חוקים כאוות נפשם (וצורכיהם) של חבריו, למוסד שתפקידו העיקרי (ואולי הבלעדי) פיקוח על התנהלותה של הממשלה, והוספת שינויים בהליך בחירת הנציגים לכנסת שיבטיחו השפעה אמתית שלנו כציבור על הרכב בית הנבחרים (בניגוד למצב שבו חובב גולאש שמנמן או זקן בשמלה יכולים להכתיב למאות אלפים מי יהיו נציגיהם בכנסת). כאשר כל זה יקרה, יחזור האוצר לגודלו הטבעי: כאשר הממשלה תהיה זו שמציעה את החוקים ומנהלת את המדינה, והכנסת היא הגוף המאשר והמפקח, לא יהיה צורך בחוק ההסדרים, ו”נערי האוצר” ישובו לתפקידם כרואי החשבון ויועצי ההשקעות של ממשלת ישראל.

השלב הבא: כיתת יורים. Next: firing squad

יוני 4, 2008

אז ככה עובד התהליך: ראשית מחליטים שגובה הדשא בבתים פרטיים היא בעיה שעל העיריה לעסוק בה. ואז, מאחר וההוצאה מכבידה על התקציב עוברים לשלב ב:

בעלי בתים שלא מכסחים את הדשא שלהם בעיר קנטון שבאוהיו יצטרכו לעמוד בעונשים יותר כבדים, כולל אפשרות של ישיבה בבית סהר. ביום שני מועצת העיר העבירה פה אחד חוק שהופכת הפרה שניה של דשא-גבוה לעבירה מדרגה רביעית, החובה בתוכה קנס של עד 250 דולר, ועד 30 ימים בבית סהר.

——————

This is how the process works: Firstly the city decides that the hight of the grass in a private backyard is a public problem. And when the new program of socialized lawn mowing becomes a burden on the budget they are making failing to mow your own lawn a crime:

Homeowners who don't mow their grass in the northeast Ohio city of Canton now face stiffer penalties — including possible jail time.

The city council unanimously passed a law Monday that makes a second high-grass violation a fourth-degree misdemeanor carrying a fine of up to $250 and as many as 30 days in jail.

Unbelievable.

נזרק מן האי?Voted off the island

מאי 31, 2008

מליסה ברטון אמרה שהיא שוקלת תביעה, אחרי שהמורה של בנה בכיתת גן החובה שלו גרמה לבני כיתתו להצביע עבור הדחתו מן הכיתה. אחרי שלכל תלמיד בכיתה ניתנה ההזדמנות לומר מה הוא לא אוהב אצל אלקס בן החמש, המורה אמרה שהם הולכים להצביע. הכיתה הצביעה להדיח את אלקס, 14 נגד 2.

זה לא רק הילדים שצריכים לראות פחות טלויזיה.

——————

It's not just the kids that should watch less TV.