Archive for the ‘סרטים’ Category

"המרדף לאושר".

יולי 26, 2008

כשהסרט הזה הוקרן בבתי הקולנוע בינואר, התעלמתי. מישהו כתב כאן:

אין דבר העומד בפני הרצון של הממסד ההוליוודי שבפעם המיליון מוכר את החלום האמריקאי בדרך שגרתית אך עשויה היטב.

וזה תואם את הביקורת שגרמה לי אז להתעלם מן הסרט. טעות גדולה. זו הביקורת שממנה הייתי צריכה להתעלם. אכן, סיפורים כאלו סופרו כבר בסרטים, ולא רק בהם, פעמים רבות, אבל כנראה שלא מספיק. ראיתי את הסרט במקרה הלילה בכבלים, ואני ממליצה בחום. עשו מאמץ, חפשו וצפו.

כאן מובא הסיפור של כריסטופר גרדנר, האיש שעל האוטוביוגרפיה שלו מבוסס הסרט.

ד"א, הסרט הזה השכיח ממני לגמרי את "האביר האפל" שראינו רק כמה שעות לפני זה. לא שהבטמאן החדש אינו סרט טוב – הסרט טוב מאד, אם כי קצת ארוך מדי. על כריסטיאן בייל, שהוא אחד השחקנים המעניינים שפועלים היום, לא צריך להרחיב את הדיבור (אם לא ראיתם את 3:10" ליומה" – הפסדתם), וכנ"ל לגבי כריסטופר נולן ("ממנטו" הוא סרט שלא דומה לאף סרט אחר שראיתי אי פעם). ההפתעה הגדולה באמת בסרט הוא הית' לדגר. תמיד ידעתי שיש לו פוטנציאל להיות כוכב, אבל מה שהוא עשה עם הג'וקר זה משחק ברמה אחרת לגמרי. כמה חבל שהטמבל הרג את עצמו בגיל כל כך צעיר, כשכל עתידו לפניו.

כאן יש מאמר שמתאר יפה את הבעיה המובנית בז'נר של סרטי גיבורי העל. אפרופו אלו (וויל סמית' לעיל) גם "הנקוק" הוא סרט יוצא דופן ונחמד מאוד.

מודעות פרסומת

ראו הוזהרתם. You have been warned (unless it's too late)

יוני 29, 2008

על הנייר הכל מצויין: התסריט מעניין ומקורי, הבמוי מצויין (כצפוי), המשחק משובח (כנ"ל). הסרט? זוועה. OK, רבים מסרטיו של לומט גובלים בדכאוניות, אבל זה מזמן עבר את הגבול. החברה שהיתה אתנו הצליחה לראות קרן אור בחויה מקברית לכל הדעות. אכן, יחסי המשפחה של כולנו נראים יותר מאידיליים לאחר הצפיה בסרט.

——————

A great director, an interesting script, superb acting. Terrible movie. The silver lining is that after watching it your own family no longer seems dysfunctional. Watch at your own peril.

שכחתי לגמרי…Fabulous

יוני 17, 2008

כשרות לקוראינו (משני המינים) שנמשכים למין הגברי*, לקחתי הרבה אויר, והלכתי לראות "סקס והעיר הגדולה". כצופה נלהבת של הסדרה, הלכתי עם ציפיות נמוכות מאד, גם בגלל שידעתי שקשה מאד להפוך סדרה מסוג זה לסרט, וגם בגלל שקראתי בקורות שחיזקו את החשש הזה. עלי להודות שהופתעתי לטובה. היוצרים עשו מאמץ לאזן בין מין, בגדים נעלים, מסעדות ובדיחות לבין נושאים יותר רציניים, כמו יחסים בין בני אדם (מכל המינים), כמסורת הסדרה, והם הצליחו בכך במידה לא מבוטלת, אם כי (כנראה מטבע ההבדלים בין סרט לסדרת טלוויזיה באופן כללי) מוגבלת. מה שחשוב הוא שהסרט לא משעמם, ולא צורם יותר מדי. האם אלו שלא ראו את הסדרה (שלא נדבר על אלו שראו ולא אהבו) יוכלו ליהנות ממנו, זו כבר שאלה אחרת.

*בקולנוע "גת" בשבת היו רק נשים. יכול להיות שגייז לא הולכים ליומיות?

——————

I was quite weary of the movie, especially after this review by Manohla Dargis, who's thumbs I usually trust. Well, maybe Ms. Dargis is not as big a fan of the series as I am (the movie is probably not for the non-fans), or maybe she was in the wrong mood, but I was quite pleasantly surprised. It wasn't as good as the series, and there is no way it ever could, but it was quite enjoyable, with the right balance between the important stuff, namely sex, clothes, shoes and jokes, and the really important stuff, namely human relationships.

Note: unfavorable comments from readers who are not attracted to men are considered pointless, and therefore unwelcome.

You know what they can do with that cigar.

יוני 17, 2008

אני לא מעשנת, לא עישנתי אף פעם, ולא סובלת ריח של עישון. אבל יותר ויותר מתחשק לי להתחיל לעשן רק כדי לעשות דווקא לכל הנאניס (מהי צורת זכר של "אומנת"?) המתחסדים, שיודעים כל כך טוב מה טוב בשבלינו, גם אם בכלל לא שאלנו לדעתם. הזעקה האחרונה באה מהתאחדות הרופאים האמריקאים, שזועמים על כך שבסרט גבור-על החדש, "הענק הירוק", הרשע הראשי מעשן סגרים בשרשרת. הכתב של NYT מניח ש:

כנראה שהתאחדות הרופאים חוששת שילדים שמזדהים עם הגנרל העריץ – שרוצה לחסל את הענק הירוק, אותו משחק אדוורד נורטון – עלולים להתפתות ולאמץ את ההרגל.

אכן. לא שקלתי בכלל לבזבז את כספי על הסרט הזה, אבל עכשיו אני שוקלת מחדש. מאיפה באים כל הפסיכים האלה?

——————

I have never smoked in my life, and I think that it is a nasty habit. I also didn't even consider spending my money on any of the "Hulk" movies. These idiots make me reconsider both.

סרט חדש על צ'ה גוורה. A new Che movie

מאי 24, 2008

אך ישנם דברים רבים שהצופים לא ילמדו מסרט גדול מימדים זה, שיש בו בעיות גדולות, כמו גם מעלות משמעותיות. בין שתי התקופות המתוארות בסרט "צ'ה", גוורה היה שחקן חשוב בממשלת קסטרו, אך חלקו הברוטלי בהפיכת תנועה מהפכנית לדקטטורה לא מוזכר כלל. זאת, יחד עם משחקו המרגש והכריזמטי של בניסיו דל טורו, מאפשרים למר סודרברג לשמר את הדימוי הרומנטי של גוורה כקדוש מעונה, ודמות נערצת, תומך העניים והנדכאים. אבל דמות זו כבר נראית כנאיבית ולא שלמה, במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע, כרגשנית ושקרית. ויותר לעניינינו, אולי, לא ממש מעניינת.

עם כל הכבוד שיש לי לכשרונו של סודרברג כבמאי, אני לא הולכת לשלם עבור צפיה בפרופגנדה שמאלנית, או כל פרופגנדה אחרת, בעצם. וכל הכבוד לכותב הבקורת: אחרי הכל, הוא כותב באחד העתונים היותר שמאלניים בארה"ב.

כאן יש סיכום קצר, שכולל מספר קישורים על מעלליו של צ'ה (לצערי לא מצאתי שום דבר בעברית).

——————

There is a lot, however, that the audience will not learn from this big movie, which has some big problems as well as major virtues. In between the two periods covered in “Che,” Guevara was an important player in the Castro government, but his brutal role in turning a revolutionary movement into a dictatorship goes virtually unmentioned. This, along with Benicio Del Toro’s soulful and charismatic performance, allows Mr. Soderbergh to preserve the romantic notion of Guevara as a martyr and an iconic figure, an idealistic champion of the poor and oppressed. By now, though, this image seems at best naïve and incomplete, at worst sentimental and dishonest. More to the point, perhaps, it is not very interesting.

Well, this is all I need to know to keep my money – not that I expected any better from a Hollywood director, however talented. And, kudos to A. O. Scott for being honest. It's the NYT, after all.

For anyone who still doesn't know, here is a good summary, including links.

דווח מן השטח. Report from the ground

מאי 3, 2008

כן, אנחנו כאן מקריבים את כספנו וזמננו, כדי לחסוך לכם, קוראינו היקרים, את זמנכם וכספכם, ובעיקר כדי לחסוך מכם סבל מיותר (מאד מיותר במקרה זה). ושתבינו, הבעיה היא לא ביד החופשית שהתסריט נקט עם עובדות היסטוריות, כי מי שהולך לסרטים כדי ללמוד היסטוריה, מגיע לו. הבעיה היא שהסרט לא רק משעמם, אלא גם מעצבן. ד"א, המשחק הוא לא החלק הגרוע ביותר בסרט: גם נטלי פורטמן, וגם ההיא עם החזה (שלידיעת קוראינו הגבריים רואים מעט מאד ממנו, אם בכלל) עשו רושם כאילו עשו מאמץ עליון להתגבר על התסריט חסר ההיגיון, הבימוי והעריכה הכושלים, והדיאלוגים האינפנטיליים – אך לצערן ללא הצלחה יתרה.

מי שאוהב רוק קלאסי בכלל, ואבנים מתגלגלות בפרט, כמו שמרטין סקורסזה אוהב אותם, לא יכול להפסיד את סרט ההופעה החדש, ולפי דעתי גם לא יתאכזב. החברה האלה כמעט יכולים להיות הורים שלי (לא עלינו), ויש להם אנרגיה, כושר גופני והתלהבות שגם צעירים ממני יכולים להתקנות בהם. גילאי אלו שכותבת שורות אלו גררה אתה, ושיצאו מרוצים מאד מהחוויה: 14, 30 ו-60. מומלץ ביותר, יותר טוב מהופעה חיה.

אחרון אחרון: "איירון מאן" (הוא איש הברזל). היה יכול להיות חביב ביותר, אם לא ההתחסדות המחליאה בכל מה שקשור ליצרני הנשק המרושעים וחסרי המצפון). עדיין אפשר לראות.

– – – – – – –

Aren't you, gentle reader, glad that we here spend our money and time, whilst suffering most profoundly, so that you don't needlessly have to? Quite needlessly, in fact. And it's not the liberty that the script takes with historic facts that bothers me: those who go to movies to study history, deserve it. It's just that the movie is boring and annoying, although Natalie Portman and what's her name, with the breasts (that are nowhere on display, Nick) seem to have made an effort to do their best with the hand that the writers and the director have dealt them.

If you like classic rock in general, and the Stones in particular, as much as Scorsese does, you cannot miss "Shine the Light", and you will not be disappointed. These guys are almost old enough to be my parents, and have the energy, fitness and enthusiasm many people younger than me would envy. The ages of those that yours truly dragged along, and that were very thankful after the fact: 14, 30 and 60. Highly recommended, better than a live concert.

Last but not least: "Iron Man", which was lots of fun, except for the nauseating pandering to the usual leftist sensibilities (this time it's the evil – and highly immoral – arms manufacturers, blah – freaking – blah). Still, quite watchable.