לשנות את שיטת הממשל בישראל עכשיו.

ספטמבר 24, 2008 by

הרשימה הנוכחית תחרוג במעט מהעיסוק הרגיל של רשימותיי. אין לה קשר גם לעניינים העיקריים שבהם עוסקות כלל הרשימות בבלוג זה. עם הקוראים הסליחה…

הרשימה תעסוק בעניין החשוב מכולם, יסוד היסודות ועמוד החכמות הנדרש כאן לפני כל היתר והוא – יצירת מערכת שלטונית מתפקדת.

כפי שנוכחנו לדעת ברשימות הקודמות מערכת החינוך בישראל צריכה להשתנות. כידוע לנו, גם תשתיות התחבורה במצב נורא, המשטרה כושלת והצבא על הקרשים. בכל תחום נקרות לפנינו תקלות ומחדלים, וכל הסימנים מצביעים על בעיה מערכתית. לכולנו ברור שהמערכת השלטונית שלנו לא מסוגלת לשפר את המצב; לכל הרוחות – המערכת השלטונית היא זו שהובילה אותנו לחרפה הזו.

האם המערכת הנוכחית יכולה לשנות את כל אלה? האם מערכת שבה ראש הממשלה חייב למנות את אויביו הפוליטיים, ששואפים כל העת להדיחו, לשרים כדי לשלוט יכולה להביא לתיקון המצב? האם מערכת שבה מי שרוצה להיבחר לראשות מפלגת השלטון משתמש בכוחו כשר כדי לגייס תומכים יכולה להתמקד בעיקר ולא בטפל? האם מערכת שבה ח"כ מכהנים כשרים יכולה להיות מאוזנת, לבקר כראוי את תפקוד הממשלה ולא להיכנע לפופוליזם? בוודאי שלא!

כדי שנוכל לקיים מערכת שלטונית שיכולה להוציא אותנו מהבור אליו נקלענו אנו צריכים הפרדה אמתית בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. הנה דוגמא למערכת שעשויה לעשות כן:

א. הבחירות לרשויות השונות תהיינה נפרדות; בראש המדינה יעמוד נשיא שיבחר בבחירות כלליות אחת לתקופה ומשך כהונתו יהיה קבוע. הנשיא יבחר שרים למשרדים השונים (ששמותיהם והגדרות תפקידיהם הבסיסיות יקבעו בחוק יסוד "הממשלה", ולשינוי יdדרש רוב של חברי הכנסת, קרי – לפחות חצי!) והשרים לא יוכלו לכהן כחברי כנסת ואף לא יוכל אדם שנבחר לכנסת לכהן כשר אלא לאחר "תקופת צינון".

ב. חברי הכנסת יבחרו בבחירות אישיות שיערכו אחת לתקופה בשלוש רמות שונות ונפרדות: אזורית, נפתית וארצית. המועמדים יהיו חברי מפלגות רשומות. חבר כנסת שיבחר בבחירות אזוריות יכהן תקופה אחת, חבר כנסת שיבחר בנפתית יכהן שתי תקופות וזה שיבחר בארצית יכהן שלוש תקופות. בכל מערכת בחירות יעמדו לבחירה כל חברי הכנסת ה"אזוריים", מחצית מאלה ה"נפתיים" ושליש מבין ה"ארציים". כך תובטח רציפות; הבחירות האישיות יחסכו מאיתנו הרבה מהשחיתות שאנו רגילים לראות כעת בבחירות התוך-מפלגתיות, ואף יבטיחו היווצרות של גושים מפלגתיים יחד עם ייצוג הוגן לאוכלוסיות שונות. היחס בין מספר חברי הכנסת מהסוגים השונים יקבע בחוק יסוד "הכנסת". לשינוי ההרכב יידרש רוב של חברי הכנסת (קרי-לפחות חצי!). בכנסת יפעלו ועדות שונות שמטרתן בקרה של הליך קבלת ההחלטות של הממשלה. כל וועדה תהיה מקבילה למשרד ממשלתי (קרי-מספרם זהה למספר המשרדים) וחבר כנסת יוכל להיות פעיל בוועדה אחת בלבד. בכל ועדה יהיו חברים חברי כנסת אזוריים, נפתיים וארציים לפי פרופורציית הייצוג שלהם בין חברי הבית. כל ועדה תוכל למנות תת-ועדות מתמחות אד-הוק לפי ראות עיניה.

ג. הנשיא יוכל להטיל וטו על כל החלטה שתעביר הכנסת. כך, אם 10 חברי כנסת חרדים ועוד 5 חברי כנסת ערבים רוצים להעביר חוק שמשמעו הגדלת קצבאות, יוכל הנשיא, לאחר שייוועץ בשריו ויועציו להטיל וטו על החוק. הכנסת תוכל לבטל החלטת וטו של הנשיא רק אם יתמכו בכך לפחות מחצית מחברי הבית.

ד. יוכנס סעיף לחוק יסוד הממשלה שמסביר באילו תנאים וכיצד מדיחים נשיא מכהן. ההדחה תיכנס לתוקף (לאחר שכל התנאים בשלו לכך) רק עם הצבעה של רוב מיוחס של חברי הכנסת (לפחות חצי, ואולי אף יותר מכך).

למי שעוד לא הבין זאת אנו ניצבים בפני תהום – אם מצב החינוך בישראל לא ישתנה אנו נמצא בעוד דור אחד במקום בו נמצאות רומניה ותאילנד היום (ואצ"ל שמשמעות הדברים היא שלא נמצא כלל); אם מערכת הביטחון לא תשתנה, לא נוכל כבר מחר ומחרתיים להתגונן בפני אויבינו וכן הלאה וכן הלאה. השינוי חייב להתרחש עכשיו.

מודעות פרסומת

A Beautiful Education

ספטמבר 24, 2008 by

Two weeks ago the OECD published its education report for 2008. The report got the usual media coverage, i.e. – an extremely superficial and sloppy coverage. I took some time to run over the data, as I do every year, and added it to my notes on previous reports, and on research done by Dan Ben-David from the Tel Aviv University. Here are some of the mantras that we usually hear, and the way it relates to the data:

1. "We spend too little on education. We should spend more": First, how much is enough? Furthermore, if two countries spend the same amount but the number of children in the first country is half than the number of children in the second one, is it reasonable to say that their investments are the same? Obviously not! Thus this assertion is not well defined.

2. "We spend too little on education per student. Our spending per student are the lowest amongst the OECD": The OECD tables does show it. But, alas, the OECD tables show expenditure in terms of PPP. This is OK if we want to send our children to study in Norway; but as our children study here, we should normalize the expenditure (in terms of PPP) by the standard of living, as offered by Dan Ben-David. Following this line of though leads to the conclusion that we spend much more than many of the OECD nations. Summarizing Ben-David's data (table 6) into a chart reveals that the more nations spend the less their students tend to achieve in the PISA exams:

The chart thus tells quite a different story than the assertion above. One possible interpretation of the data is – bad education costs more!

3. "We have bad ignorant teachers and bad teacher training. Such teachers cannot lead our children to achievements": This is very true (as shown by numerous reports along the years). But is it relevant? Does the quality of teachers influence the quality of education?
A good proxy to the quality of teacher could be the ratio "teacher's wage: living standards". We shall thus use the ratio "teacher's wage: GDP". If we measure achievements by the students' scores in PISA then we get a correlation of 0.64 if the wage is the average wage of a senior teacher in primary schools and a correlation of 0.82 if the wage is the average wage of a senior teacher in high school (p<0.05). Thus the ratio "teacher's wage: GDP" can explain up to 68% of the variance! How should we interoperate that? Well, teaching is a career. Everyone who considers teaching as an option will ask "what will be my future wage in this line of trade?". If the wage, compared with the standard of living, is low then many qualified young men and women will not choose teaching as their profession. As the ratio above increases many more talented people will join teaching at schools. This will have an influence on the entire system, as senior high school teachers usually teach lower grades first.

4. "Teachers wage is the most important factor influencing achievements. Thus, we should at once increase the education budget". NOT! We had many such increases which led to nothing but a decrease in achievements (see Dan Ben-David's website showing an increase in the expenditure per student from 1992-2002 and a drop in achievements in those years). The system is sick, and each increase in the budget will be wasted by the endless bureaucracy. The system should be change to make it possible for teachers and students enjoy the budget in full, and make achievements worth the spending!

5. "Our classrooms are too crowded. Making classrooms smaller will make things better": OECD data shows a correlation of -0.3 between class size and achievement (p<0.05) thus classroom size contributes at most 10% to the variance. As many of the leading countries on the achievement side have extremely crowded classroom (up to 46 on average) it is very hard to deduce that making classrooms smaller will do any good. Furthermore, making classrooms smaller and nothing more can make things worse; Making classrooms smaller means more classrooms are needed. More classrooms means more teachers which means one (or two…) of two: a. Letting teachers with a part time position teach more or b. Hiring new teachers.

Option (a) is bad – disregarding a minority of idealists, people who are willing to hold a partial position and earn peanuts are not the people we want as teachers…Option (b) is worse – this means digging under the barrel…

6. "Decentralization/Privatization means that rich kids will have education and poor kids won't as opposed to the current condition": Data shows that it is the current systems that differentiate the rich from the poor. It shows that we have the highest proportion of 9th graders who study less than 2 hours of math or less then 2 hours of science a week at school amongst OECD countries. At the same time we have the highest proportion of 9th graders who study more than 4 hours of math or more then 4 hours of science a week in private lessons. Thus the current system leads to an immense differentiation in knowledge between rich and poor, as was shown by the PISA exams.

איפה היתה ציפי בקיץ 2006?

ספטמבר 23, 2008 by

אני לא יודעת, כי לא הייתי כאן, אבל אימשין אומרת שהיא לא נראתה ולא נשמעה, לא כאן ולא בחו"ל – להבדיל מביבי, למשל (נו, מה חדש). רק שציפי היא זו שהיתה שרת חוץ באותה תקופה, לא ביבי. המסקנות האפשריות, לפי אימשין, הן שתיים: או שציפי כולה רושם, ולא הרבה תוכן, או שהיא ידעה שהמלחמה ההיא תהרוס כל פוליטיקאי שאיך שהוא קשור אליה, ולכן ישבה בשקט – במילים אחרות, העדיפה את טובתה הפוליטית על טובת המדינה (שלא נדבר על מילוי תפקידה).

מה שהפריע לי הכי הרבה לגבי לבני עד עכשיו זו העובדה שאני לא יודעת כמעט דבר עליה ועל דעותיה בנושאים שונים, זולת פעילותה למען הסדר מדיני עם הפלסטינאים, שלא הריחה לי ממש טוב לכשעצמה. אימשין נתנה לי עוד סיבה טובה לא לבטוח בציפי לבני.

——————

Imshin has an interesting remark on Tzipi Livni here.

נפלאות החינוך – תוספת

ספטמבר 22, 2008 by

הרשימה "נפלאות החינוך" אילצה אותי לנבור בנתונים מדו"חות ה-OECD בנושאי חינוך שהצטברו אצלי. מבין כמה עשרות טבלאות ונתונים שונים ומייגעים שאין להם מקום כאן, הצלחתי לדלות כמה שבהחלט ידגימו עד כמה הדיון באמצעי התקשורת בנושא החשוב הזה הוא, בלשון המעטה, לא רציני. להלן מספר טענות שנשמעות תדיר אצלנו:

א. "משקיעים מעט מדי בחינוך. ישראל לא מוציאה מספיק מתקציבה עבור חינוך": ראשית, צריך לשאול – כמה זה מספיק? שנית, נניח ששתי מדינות משקיעות סכום זהה אך במדינה אחת מחצית ממספר התלמידים שבשניה. האם סביר לומר שהשקעתן בחינוך זהה? ודאי שלא. לפיכך הטענה הזו אפילו לא מוגדרת היטב!

ב. "הוצאות החינוך לילד בישראל הן מהנמוכות בעולם המפותח. לפיכך, אין להתפלא שאלו ההישגים": טבלאות ה-OECD אכן מראות זאת; אך, אליה וקוץ בה! נתוני ה-OECD מתארים הוצאה במונחי PPP. השוואה בין ההוצאה במונחי PPP היא טובה אם אני רוצה לשלוח את הילד שלי ללמוד בנורווגיה, ואז באמת איני יכול לרכוש עבורו חינוך סביר שם. אך כיוון שעיקר הוצאות החינוך שלנו הן כאן, הרי שכדי שנבין כמה יקר החינוך עליו אנו משלמים אנו צריכים לנרמל את העלויות ברמת החיים, כפי שמציע דן בן-דוד. אם נעשה זאת נגלה שישראל משקיעה הרבה יותר מרוב מדינות ה-OECD וכן שדווקא מדינות שמשקיעות הרבה משיגות תוצרים דלים יחסית.
לנתונים שמבהירים את העניין ראו טבלה 6 אצל דן בן-דוד. להלן גם טבלת פיזור שמתארת את הנתונים שהוצגו אצל דן בן דוד:

 הגרף מראה בדיוק את ההיפך מהסברה המקובלת; פרשנות אפשרית של הנתונים המופיעים בו היא – למימון מערכת חינוך גרועה דרוש הרבה מאוד כסף!

ג. "המורים בישראל גרועים, הכשרתם בעייתית והשכלתם נמוכה. מורים כה גרועים אינם יכולים להוביל את התלמידים להישגים.": טענה זו ברורה לכולם, וכל מי שחפץ בסימוכין יכול לפנות, למשל, לדו"ח ועדת ה.ל.ה. אך האם רמת המורים משפיעה על איכות ההשכלה? פרוקסי טוב לאיכות המורים הוא השכר שמשולם להם ביחס ליוקר המחיה; אם השכר המשולם למורים אינו גבוה ביחס לרמת החיים במדינה הרי שאנשים מוכשרים, שלהם חלופות מכניסות יעדיפו בדר"כ לעסוק במקצוע מכניס ולא בהוראה. ככל שהיחס "שכר":"רמת חיים" יעלה, הרי שהברירה בין הוראה למקצועות אחרים תהיה פחות ופחות תלויה בסוגיית ההכנסה ויותר ויותר תלויה בעניינים אחרים (ימי חופש, טעם אישי, אהבה לילדים וכו'). מהו המתאם, אם כן בין המדד "שכר":"רמת חיים" להצלחה לימודית? אם ניקח את ה-GDP כמדד לרמת חיים ממוצעת וכמדד להצלחה לימודית ניקח את הישגי התלמידים במבחני PISA נגלה שהמתאם (p<0.05) הוא 0.64 לערך אם ה"שכר" הוא השכר של מורה ותיק בחינוך היסודי או בחט"ב ו-0.82 אם השכר הוא השכר של מורה ותיק בחינוך התיכוני. קרי – היחס "שכר של מורה ותיק בחיוך טרום-תיכוני":GDP מסביר 40% מהשונות בתוצאות ואילו היחס "שכר של מורה ותיק בתיכון":GDP מסביר 68% מהשונות! כיצד ניתן להבין נתונים אלה? ובכן, מורה שנכנס למערכת בוחר למעשה בקריירה. כמו כל אדם שבוחר בקריירה הוא שואל את עצמו "מהי ההכנסה שייתן לי מקצוע זה?". רבים מהמורים נושאים את עיניהם למשרות בתיכון, וככל שמשרות אלה משתלמות יותר, כך נכנסים למערכת אנשים מוכשרים יותר שמנסים להתמודד עליהן. הדבר משפיע, כמובן, על כל המערכת (לוקח זמן עד שמורה מוצלח דיו הופך למורה בתיכון; בדרך הוא עובר דרך החינוך היסודי וחטיבות הביניים ומשאיר את חותמו גם שם).  נמצא אם כן ששכר הוא גורם חשוב, וליתר דיוק – השכר שניתן לאנשים הטובים ביותר במערכת ביחס לרמת החיים הוא הגורם העיקרי בהסברת ההבדלים בהישגים בין תלמידים במקומות שונים בעולם!

ד. "כיוון ששכר המורים הוא הגורם החשוב ביותר, יש להוסיף לאלתר תקציבים למערכת החינוך כדי להעלות את שכר המורים": ממש לא. תוספות תקציב היו למכביר בשנים האחרונות, וההוצאה לחינוך לילד (במונחי רמת חיים) עלתה משנת 1992 עד 2002 (ראו בעניין זה את מאמריו של דן בן דוד), אך שכר המורים נותר כפי שהוא ורמת ההישגים רק ירדה. צריך להבין שהמערכת חולה ותוספת תקציב למערכת רק תתבזבז ותעלם במסדרונות הבירוקרטיה! מה שיש לעשות זה לשנות את המערכת מן היסוד כדי שהמחיר שאנו משלמים יבוא לידי ביטוי בהישגי (וגם בהתנהגות…) התלמידים!

ה. "הצפיפות בכיתות גבוהה מדי והיא מכבידה על המורים והתלמידים כאחד. הקטנת הכיתות תתרום לאיכות הלימודים וההוראה": מנתוני ה-OECD המתאם כאן הוא 0.3- לערך (p<0.05) ולפיכך משתנה זה תורם כ-10% להסבר ההבדלים. בנוסף, דווקא בכמה מהמדינות המובילות בהישגים בבחינות PISA יש מספר גדול מאוד של ילדים בכל כיתה, כך שלכל דבר ועניין קשה להסיק שהקטנת הכיתות תשפר משהו. יתר על כן, יש טיעון מהותי מאוד, שכבר הופיע אצלי בבלוג, שמסביר מדוע מאוד לא כדאי להקטין כיתות במערכת חינוך מסויימת. מי שמעוניין בקריאת הטיעון שיפנה לפיסקה הרביעית במאמר שם.

 

נפלאות החינוך

ספטמבר 21, 2008 by

אי אז, בעבר הרחוק (קרי – עד לפני כחצי שנה…) ניהלתי לי בלוג זניח שעם קוראיו נמנו רק כמה חברים קרובים. הרשימה המצורפת כאן נכתבה ב-30 בינואר, והיא פראפראזה לרשימות ארוכות מאוד ששלחתי בדואר אלקטרוני לאותם חברים במשך השנים האחרונות.

לפני כשבועיים התפרסם דו"ח ה-OECD בנושא חינוך. הדו"ח לא זכה להתייחסות רבה במיוחד באמצעי התקשורת, וגם אני התעלמתי מפרסומו, כיוון שלי הוא לא חידש דבר. והנה, מסתבר שטעיתי; במאמר בעיתון 'הארץ' היום, מביא דן בן-דוד נתונים מאותו דו"ח שצריכים לעניין כל אחד שמתעניין בחינוך.
הנתונים ברורים: לא רק שמערכת החינוך המסואבת שלנו לא מספקת השכלה לתלמידים, אלא שאלה שהפרוטה מצויה בכיס הוריהם הולכים לשיעורים פרטיים (ואצ"ל שאלו שלא מצויה הפרוטה בכיס הוריהם, לא עושים כן). בישראל שיעור גבוה של תלמידים שלומדים מעט מאוד אנגלית מתמטיקה ומדעים בבית הספר, ושיעור גבוה מאוד של תלמידים שלומדים את כל אלה מחוץ לבית הספר. כך מסתבר שבפועל החינוך בישראל מופרט. מי שיש לו – משכיל, ומי שאין לו – נותר בור. כך גם מוסברים הפערים העצומים שנמצאו באותו דו"ח של ה-OECD, ונחשף השקר של כל אלה שטוענים שביזור מערכת החינוך (בשיטת השוברים או שיטות "קפיטליסטיות" אחרות) יהרוס את מערכת החינוך וייצור "הפרטה" לא רצויה, שבה יהיה חינוך לעשירים בלבד; אין מה להרוס, וה"הפרטה" שבה יש חינוך לעשירים בלבד כבר קיימת ואינה צודקת במיוחד. הגיע הזמן לחשוב על שיטה אחרת להפעלת מערכת החינוך. רק ביזור המערכת, בשיטת השוברים, בשיטה שמוצעת ע"י אתר "קו ישר" או בדרכים אחרות תעביר את תקציבי החינוך לילדי ישראל ולא לביורוקרטיה האינסופית שנקראת "מערכת החינוך הממלכתית" שהורסת, פשוטו כמשמעו, את עתיד ילדינו!

טיפש טלוויזיה, טיפש מקלדת

ספטמבר 17, 2008 by

יש אנשים שכשאני רואה אותם או קורא משהו שהם כותבים אני נתקף רצון עז לתפוס פטיש חמש קילו או סתם איזה שוט-גאן ולחרב את כל מה שמסביבי, ויש כאלה שפשוט גורמים לרצות להתגלגל על הרצפה מרוב צחוק. דוגמה לשני אנשים כאלה הם הפרופ' דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה וכתב האינטרנט שוקי גלילי.

אתמול בערב צפיתי לתומי בתוכנית של לונדון וקירשנבאום. המנחים הקבועים לא נכחו ואת מקומם תפסו אביב דרוקר ודב גילהר. בדיעבד אני יודע שהייתי צריך לראות בכך אות מבשר רעות, אבל רצוני להירגע מתלאות היום הסיח את דעתי מכך. לפתע הופיע לו על המסך אחד מגאוני דורנו, הלוא הוא פרופ' דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה. הראיון עם גוטווין היה על רקע קריסת ליהמן ברדרס ו-AIG ובכלל על רקע המשבר בתחום הפיננסי. גוטווין, כהרגלו, התחיל ללהג על כך שהגורם למשבר הוא תרבות הצריכה, בלה בלה בלה. אבל לא על כך אני רוצה לכתוב; גוטווין הסביר כי כדי לתקן את המערכת הפיננסית שהושחתה בשל תאוות הבצע של החברות הפועלות בה, יש לחזור למצב שהיה לפני יותר מ-30 שנה, קרי – שליטה ומעורבות מוגברת של הממשלות בשוק ההון. אכן, מילים כדרבנות! בנקודה זו כל אדם סביר מהנהן לעצמו, אומר – "אכן, הממשלה תשמור עלינו" וממשיך הלאה. אך עבדכם הנאמן, אם הוא אכן אדם, הרי שהוא ממש לא אדם סביר. אחרי כמה כוסות מים ושיחת הרגעה עם המטפלת האישית (aka –my wife) הצלחתי לגבש טיעון פשוט שמצליח להסביר מדוע גוטווין טועה גם ללא השימוש בצירופים שונים של "טיפש" ו"אידיוט": גוטווין טועה משום שמי שגרם לפריצת המשבר הנוכחי אלה הממשלה וסוכניה. הממשל האמריקאי שרצה "בית לכל פועל" הדפיס מצד אחד כסף ללא כל הכרה ומצד שני הפעיל שני בנקים "פרטיים" לכאורה (ורק לכאורה. שני הבנקים הללו פעלו תחת רגולציה והכוונה ממשלתית מלאה כפי שמסביר יפה אורי רדלר.

האחד "פרדי מק" והשני "פאני מיי" שהלוו כסף לכל דורש, בלי קשר ליכולתו להחזיר את המשכנתא שניתנה לו. שני הבנקים הללו, שהיו "פרטיים" רק ב"כאילו" (אותו כאילו מ"ישראבלוף"…) הם אלו שהובילו, כבר באמצע שנות ה-90, לתקומתו של שוק הסאב-פריים. אך הסיפור, כמובן, מסתבך; כל מי שלוקח משכנתא צריך ביטוח למשכנתא וכאן נכנסות לתמונה חברות ביטוח כמו AIG. שוק נדל"ן גואה הוא עסק לספקולנטים ולחברות השקעה שרוצות להרוויח מהעניין, וסחר באופציות ונגזרות הוא עניין טבעי (טוב נו – טבעי יחסית…) במקרה זה וכך גם בנקי השקעות כמו ליהמן ברדרס נכנסים לחגיגה. בשלב מסוים גם בנקים במקומות אחרים רוצים חלק בעוגה והעסק הופך לגלובלי. אך כיוון שכל החגיגה נשענת על כרעי התרנגולת של ג'ון ולינדה – הוא מובטל והיא עובדת בדיינר, הרי שהשוק לא יכול לעלות תמיד ובסופו של יום נגמר לבנקי המשכנתאות וההלוואות האשראי. מתחיל משבר הסאב-פריים. תוך מספר חודשים פונים מיליונים לגבות את ביטוחי המשכנתא שעשו וכך בגל השני למשבר קורסות חברות ביטוח (יתכן ש-AIG אינה האחרונה…) ופקיעתן של אופציות ונגזרות מרוששת בנקי השקעה (וגם כאן – יתכן שליהמן ברדרס אינו האחרון). כל הדינמיקה הזו הוזנה ע"י תאוות הבצע הרגילה בקרב בני אנוש (אותה ניתן לרפא, אם בכלל, רק ע"י שהות ממושכת בגולאג או ברצח עם נוסח החמר-רוז'). אבל מה שהתחיל את כל אלה היו ההלוואות לכל דורש מבית היוצר של הבנקים הפרטיים לכאורה והממשלתיים למעשה, שהניעו את כל העסק, וכן – המימון המרחיב של הבנקים המרכזיים. בקיצור – הממשלה ושלוחיה שיחקו באש, היער נשרף, וגוטווין בא ומאשים את העצים בכך שהם גרמו לשרפה כי הם דליקים ורוצה לתת פרס לממשלה שהציתה את האש. אין ספק, האיש גאון!
לפני מספר ימים פרסם שוקי גלילי את הרשימה הבאה בבלוגו אשר באתר רשימות.
תוכן הרשימה אינו מעניין במיוחד. דווקא הדיון שהתפתח בתגובות תפס את עיני. בתגובה השלישית שוטח שוקי גלילי חלק מתפיסת עולמו הכלכלית. הנה היא כאן לפניכם (בתוספת … כל אימת שנדרש):

זה שיש היצע וביקוש לא אומר שלא צריכה להיות רגולציה. כדאי שלא תהיה יותר מדי רגולציה, אבל פחות מדי רגולציה מזיק. לדוגמה, בנק ישראל – הגוף הכי לא סוציאליסטי בישראל – יכול על-פי חוק להשפיע על שערי המטבע באמצעות שינוי שער הריבית; לקבוע יחס רזרבה לפיקדונות בנקאיים, וכך לשנות את כמות הכסף במשק ולהשפיע על האינפלציה; לפקח על הבנקים, ולחסל קרטלים.
בנק ישראל בחר להתרכז ב"כלי" הראשון, ולכן …. הבנקים מרוויחים הון עתק ואנחנו משלמים עמלות מופקעות. זהו כסף שהולך לאיבוד ומזיק לתוצר, כי התנועה היא מההכנסה הפנויה שלנו (שהייתה יכולה ללכת לצריכה) לכיסים העמוקים ממילא של בעלי הבנקים = לחסכון). על-פי פרדוקס החיסכון התוצאה היא, בין השאר, אבדן תוצר.
הבעיה בתל-אביב דומה. יש כלים אך לא משתמשים בהם. לדוגמה, ישנה חברת עזרה ובצרון, מלכ"ר עירוני שבעבר שימש בין השאר כדי לאזן את מחירי השכירות, באמצעות קנייה ומכירה, השכרה, אחזקה, שיפוץ ואף בניה. היום היא מתרכזת בשיפוץ ואחזקה ופועלת למעשה כחברה ציבורית שפועלת למטרות רווח."

בניגוד לשיטתי במקרה של גוטווין אני לא מתכוון לדון בדבריו של גלילי. אני רק מבקש מכם שתחזרו ותקראו את הנ"ל, ולמרות שאתם אנשים בוגרים ואחראיים, תרשו לעצמכם להתגלגל על הרצפה מצחוק!

אתנול כמשל. Ethanol, for example

אוגוסט 13, 2008 by

אתנול, דלק המופק מקלחי תירס או מקני סוכר, הנו טרנד אפנתי בקרב פוליטיקאים אמריקאים – במיוחד בתקופת בחירות. לכאורה האתנול הוא קלף מנצח – הוא אמור להקטין את צריכת הנפט, לספק הכנסה להמוני חוואים אמריקאים ולהקטין את זיהום האוויר. אולם מתברר כי יתרונו היחידי הוא בכך שהוא מאפשר לפוליטיקאים לשחד את בוחריי המערב התיכון ולהעביר את כספי משלם המסים לחברי הלובי החקלאי רב העוצמה. וכך במקום לאפשר לחלופות השונות להתחרות ולהוביל לפיתוחים יעילים מהווה מדיניות האנרגיה והחקלאות חסם רב עוצמה על פיתוח חלופות בעלות ערך לנפט.

——————

Ethanol, a fuel produced from corn or from sugar, is a hot trend among American politicians – mostly during election seasons. Ethanol seems to be a winning card – it is supposed to reduce the dependency on gasoline, provide income to American farmers and reduce air pollution. However it seems that its only real values are that it allows politicians to bribe the Mid-West voters and help redistribute wealth from tax payers to the members of the powerful farmers lobby. Thus, instead of allowing the different energy options compete freely and lead to a more efficient solution, the American government energy  policy, and its farms bill are blocking the development of valuable options.

.Collectivism does get results

אוגוסט 12, 2008 by

And don't let any wide-eyed individualist tell you otherwise. The Olympics' opening ceremony was indeed impressive, to say the least. I am sure that Boris Johnson is not going to sleep well for the next 4 years, and is cursing the day he was elected for mayor of London, as there is no chance that a free country can execute such a project at such low cost. (In terms relative to the cost likely to have been incurred in a democratic system. Slavery is low-cost, but it isn't free).

Even though I did mention slavery, it should imply no presumption as to the motives of all the talented and hard working Chinese individuals that took part in that enormous project. For all I know, these people were extremely excited about it, and there was a fierce competition to get in, not only for profit (however small in western terms), but also for professional satisfaction, and for prestige. If anyone thinks that there is no such thing as voluntary slavery, they are naive, and obviously have not lived under a totalitarian regime.

Collectivism indeed does get results. But the results are of a variety different from the one that individualism gets. That's why I understand very well those who support the idea of a welfare state. I can show them all the evidence against it that is out there, including unemployment rates and low GDP, but these facts have little bearing with socialists, compared with values such as economic equality. To comparatively measure the rate of success of different kinds of regimes, one first has to define 'success'. There is often little agreement on this definition in debates between socialists and capitalists, or collectivists and individualists, and so these debates are seldom productive.

Beyond that, there is another factor that further complicates the issue, and it's the simple fact that the black and white distinction between collectivists and individualists is something that does not exist in reality, at least as far as basic emotional aspects of these values are concerned. The staunchest individualists among us could not have stayed unmoved by the Olympics opening ceremony, at least to some degree. And, as I type this, and simultaneously with the war between Georgia and Russia, there is another war on a microscopic scale of the tiny Russian libertarian community, between those who want their country to get the hell out of Georgia, and those who have suddenly felt their nationalistic instincts come to the fore. An impressive opening ceremony is a success in most people's book, even the more individualistic among us. And so is a forceful invasion of a foreign country is a success that is difficult to argue with, especially if one has found good enough reasons to call it a just war. Similarly, equality is a good thing in the eyes of most people, albeit to widely varying degrees.

And so, what makes most of us really different, especially collectivists vs. individualists, is the price we are willing to pay for success. This is the major deciding factor, well before we define for ourselves what is it that we want to achieve, and what would constitute a success in each particular case. Like many, I watched the opening ceremony with very mixed feelings. Along with admiring the enormity of the project, the precision of execution, and the amazing aesthetic value of the show, I couldn't help but keep thinking about millions of Chinese people who were forced to pay for it out of their meager income, those who had the roads they take every day to go to work, market, school or doctor blocked (the same roads the construction of which was paid out of their pockets as well), those people whose homes were demolished to make room for the fancy hotels to house the Olympics spectators.

It is all a matter of price, and the most important (and the most difficult) decisions we humans have to make throughout our lives are the ones where we have to decide on the price we are willing to pay for things that our hearts desire. From those proverbial cans of Coke (one being offered to us in a restaurant at our leisure, the other for sale while we are in the desert on the brink of exhaustion), to our decision to send those most dear to us, our sons, to fight our most just wars.

קולקטיביזם כן משיג תוצאות.

אוגוסט 12, 2008 by

ושאף אינדיבידואליסט רחב עיניים לא יגיד לכם אחרת. אכן טקס פתיחת האולימפיאדה היה מרשים, וזו לשון המעטה. אני בטוחה שבוריס ג'ונסון לא יישן טוב במשך 4 השנים הבאות, ומקלל את היום בו נבחר לתפקיד ראש עירית לונדון, כי אין שום סיכוי שבעולם שמדינה חופשית יחסית יכולה להרים פרויקט כזה ברמה כזו של ביצוע, בעלות כספית כה נמוכה (כן, הסכומים הם אדירים, אבל הם נמוכים בהרבה מהמחיר שמדינה חופשית כמו אנגליה היתה צריכה לשלם. היתרון של העבדות הוא בכך שהיא זולה, אך היא לא לגמרי נטולת עלויות).

ולמרות שהזכרתי את המילה 'עבדות' בהערת הסוגריים למעלה, אני כלל לא מרמזת בכך שאותם אלפי סינים מוכשרים וחרוצים שלקחו חלק באותו פרויקט ענק עשו זאת בניגוד לרצונם. כלל וכלל לא. להפך, אני בטוחה שרובם ככולם התחרו ביניהם על הזכות להשתתפות, גם מטעמי רווח (זעום ככל שיהיה בעינינו המערביות), גם מטעמי סיפוק מקצועי, וגם מטעמי יוקרה. אם מישהו עדיין חושב שאין דבר כזה עבדות מרצון, הוא תמים, והוא בטח אף פעם לא חי תחת משטר טוטליטרי.

הקולקטיביזם אכן משיג תוצאות. אך התוצאות הן לא בהכרח מאותו סוג שמשיג האינדיבידואליזם. ולכן אני מאד מבינה את אלו שתומכים במדינת הרווחה של הדגם הסקנדינבי, למשל. אני יכולה להראות להם באותות ובמופתים את האבטלה (הסמויה או לא), את התוצר הלאומי הנמוך, ושלל נתונים פיננסיים נוספים. אך תוצאות אלו מעניינות את הסוציאליסטים הרבה פחות מדברים כמו שוויון, למשל. כשמשווים מידות הצלחה של סוגים שונים של משטרים, חייבים לעשות זאת בהקשר בו הגדרת המושג 'הצלחה' מוסכמת על כל משתתפי הדיון. זהו בד"כ לא המצב בדיונים בהם מעורבים סוציאליסטים וקפיטליסטים, או, בהרחבה, קולקטיביסטים ואינדיבידואליסטים. מכאן שיח החרשים שמתפתח בד"כ במצבים אלו.

מעבר לכך, יש עוד דבר שמסבך את כל העניין, והיא העובדה הפשוטה שהחלוקה החדה של בני האדם לקולקטיביסטים ואנדיבידואליסטים אינה קיימת במציאות, לפחות לא ברמה הרגשית הבסיסית. גם האינדיבידואליסטים המושבעים ביותר שבינינו לא יכלו שלא להתפעל ולו במעט מהמחזה המרהיב של טקס הפתיחה בסין. ובימים אלו ממש, במקביל למלחמה בין רוסיה לגאורגיה, מתנהלת מלחמה זוטא בתוך קהילת הליברטריאנים הרוסיים הקטנה, בין אלו הקוראים לרוסיה לסלק את רגליה מאדמות גאורגיה, לאלו שרגשות הלאומנות הרוסית לפתע התעוררו בהם. טקס פתיחה מרשים הוא הצלחה בעיני רוב בני האדם, גם האינדיבידואליסטים שבהם. כיבוש של ארץ זרה תוך שימוש בכוח צבאי עליון גם הוא הצלחה שקשה להתווכח אתה, במיוחד אם אתה מוצא סיבות מספיק טובות לראות את המלחמה כצודקת. וגם שוויון הוא דבר טוב בעיני רוב בני האדם, במידה זו או אחרת.

מה שמבדיל בין רובינו, אם כן, ובייחוד בין קולקטיביסטים לאינדיבידואליסטים שבינינו, הוא בעיקר המחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור הצלחה. זהו השיקול העיקרי, עוד לפני שאנחנו מגדירים לעצמינו מה הן המטרות שאנו רוצים להשיג, ומה אנחנו רואים כהצלחה בהשגת מטרות אלו. צפיתי בטקס הפתיחה ברגשות מעורבים מאד. ביחד עם ההתפעלות מגודל המיזם, הדיוק בביצוע והססגוניות שלו, לא יכולתי שלא לחשוב על כל אותם מליוני סינים שהוכרחו לשלם מכיסם הדל כדי לממן את ההצגה הגדולה בתבל, אותם אנשים שנחסמו בפניהם הכבישים בהם הורגלו לנסוע לעבודה, לשוק, לגן ולבית ספר ולרופא (אותם כבישים שגם הם נבנו מכספם הם), ואותם אנשים קשי יום שבתיהם נהרסו כדי לפנות מקום לבניית בתי מלון לאלפי תיירים צופי המשחקים.

הכל שאלה של מחיר, והדבר החשוב (והקשה) ביותר המוטל עלינו כבני אדם במשך כל חיינו הוא להחליט בכל פעם מחדש מה המחיר שאנו מוכנים לשלם עבור הדברים שלבינו חפץ בהם, מאותן שתי פחיות קולה מפורסמות (האחת מוגשת לנו במסעדה ממוזגת, והשניה מוצעת לנו למכירה בהלכינו במדבר על סף התמוטטות), עד לשליחת בנינו היקרים לנו מכל להלחם את מלחמותינו הצודקות ביותר.

ועוד הצעה אופרטיבית (או לא כל כך).

אוגוסט 12, 2008 by

אתם יודעים מה השלב ההגיוני הבא, אחרי שנפתר מכל החפצים החדים שיכולים לשמש כנשק? לפי דעתי זו תהיה השמת אזיקים על ידיהם של כל האזרחים. הרי ברור שידיים הן כלי נשק מסוכן ביותר. הן יכולות לשמש לחניקה, שיכולה לגרום למוות. ובמקרים פחות חמורים, הן יכולות לשמש למתן סתירות על ימין ועל שמאל. אמנם סתירה היא לרוב פעולה שאינה קטלנית, אבל הפגיעה שהיא יכולה לגרום להערכה העצמית של הקרבן היא עצומה. זה גרוע כמעט כמו לקרוא למישהו 'מרוקאי'.

והרי ברור שאחרי שנפתר מכל הסכינים, המזלגות ושאר מריעין בישין, ישטוף אותנו גל פתאומי של חניקות קטלניות, שיחליף את גל דקירות הסכין ששוטף אותנו עכשיו, (שהחליף את גל היריות לכל עבר, יום ביומו, שלא שטף אותנו אף פעם). ראו הוזהרתם.

(תודה לשלמה על הקישור הראשון).